הנס סלייה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←ביוגרפיה: עריכה |
|||
שורה 2:
'''האנס הוגו ברונו סלייה''' (ב[[גרמנית]]: '''Hans Selye''', ב[[הונגרית]]: '''János Selye''' (יאנוש שֶייֶה){{כ}}; [[26 בינואר]] [[1907]] [[וינה]] - [[16 באוקטובר]] [[1982]] [[מונטריאול]]) הוא [[ביוכימאי]] ו[[אנדוקרינולוגיה|אנדוקרינולוג]] [[קנדה|קנדי]] ממוצא [[אוסטרי]]-[[הונגרי]]. סלייה היה מי שהנהיג במדע את המושג "[[דחק]]" (סטרסס ב[[לעז]]).
==קע משפחתי, יתדותו ושנות לימודיו==
נולד ב-1907 בווינה במשפחה בעלת מסורת אינטלקטואלית, הכוללת ארבעה דורות של רופאים. {{הערה|P.Rosch}} אמו הייתה אוסטרית ואילו אביו, רופא צבאי במקצועו, היה ממוצא הונגרי. סלייה גדל ולמד בבית הספר היסודי בעיר קומארנו, ב[[סלובקיה]] של היום, שבו הוצבה יחידת אביו בימי [[מלחמת העולם הראשונה]].
אחרי לימודי תיכון בגימנסיה של הנזירים ה[[בנדיקטינים]] בקומרנו, כאזרח של המדינה החדשה, [[צ'כוסלובקיה]], למד [[רפואה]] בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה הגרמנית של [[פראג]] אותה סיים בשנת [[1929]]. לאחר מכן, למד במשך שנה קורסים לרפואה באוניברסיטאות ב[[פריז]] ו[[רומא]].
==הקריירה המדעית והאקדמית==
עוד בעת לימודיו נמשך אל המחקר המדעי. זמן קצר אחרי סיום הלימודים הועסק כמדריך אוניברסיטאי במסגרת המכון ל[[פתולוגיה]] [[ניסוי]]ית באוניברסיטה הגרמנית בפראג. עבד במשרה זאת עד שנת [[1931]] כשהשיג את ה[[תואר שלישי|תואר השלישי]] בתחום ה[[כימיה אורגנית|כימיה האורגנית]].
שורה 19:
לאחר פרישתו לפנסיה בשנת [[1977]], הקים בשנת [[1979]] את המכון הבינלאומי לחקר הדחק ואת הקרן הנושאת את שמו.
==תגליותיו==
סלייה ביקש לזהות [[הורמון]] מין חדש בתמציות [[שחלה]] של [[פרה|פרות]]. על מנת לבדוק אם תמציות אלו פעילות, סלייה הזריק אותן ל[[חולדה|חולדות]]. להפתעתו החולדות המוזרקות מתו ברובן. בנתיחה שלאחר המוות התגלו שינויים רקמתיים שדמו לאלו שהופיעו אצל קרבנות כוויות חמורות, קבורה בחיים או של שברי עצמות מרובים: [[כיב]]ים ב[[קיבה]] וב[[מעיים]], הצטמקות של בלוטת ה[[תימוס]] ו[[בלוטות הלימפה]] והגדלת בלוטות ה[[אדרנל]].{{הערה|R.Dantzer, 1989 ע' 22-24}}
לפי סלייה תופעות אלה ציינו הצפה של מנגנוני ההגנה של הפרט. מול תקיפה נפשית או פיזית המאיימת על המאזן הפנימי של האורגניזם, מופעלת תגובת נגד המנסה להחזיר את המאזן לקדמותו. תגובה זו אינה ספציפית מאחר שאינה תלויה באופי גורם הדחק. אצל אדם, היא זהה באם הדחק הוא "שלילי" (dystress), למשל בעת קבלת בשורה קשה על אבדן, או "חיובי", כמו בעת שנמסרת הודעה משמחת. הלחץ הגופני או הדחק הנפשי המופעל על אורגניזם נקרא על ידי סלייה "סטרס". ההורמונים האחראים לתגובת הנגד מופרשים על ידי קליפת האדרנל ונקראים [[גלוקוקורטיקואידים]].
לפני סלייה, [[וולטר קנון]] תיאר את [[תסמונת החירום]] שבו מופעלת [[מערכת העצבים הסימפאתית]] ומח האדרנל. מחקריהם של סלייה וקאנון הוכיחו שמצב ריגוש נפשי (אמוציה) אינו תופעה המגבילה עצמה ל תחום הנפשי אלא יש לו השלכות על הגוף וגורם לשינויים גופניים. שינויים אלה עלולים להיות מנגנון פאתוגני בהיווצרות מחלות גופניות ("מחלות הסתגלות" adaptation illnesses כלשונו של סלייה).
| |||