קרב מפרץ הלגולנד הראשון – הבדלי גרסאות

הצי הבריטי ב[[מלחמת העולם הראשונה]] היה הצי הגדול בעולם, ובמרכזו עמדו עשרים ושמונה [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] מתקדמות ("[[דרדנוט]]"), כשמולו עמדו הגרמנים עם שש עשרה אוניות מערכה חדישות. הגרמנים היו מודעים לנחיתותם הימית מול הבריטים, וידעו שלא יוכלו להביס את הבריטים בהתמודדות ישירה, בשל העדיפות הימית הבריטית. ואולם, הגרמנים קיוו שהבריטים ינקטו בטקטיקה של [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]], שהייתה מקובלת על הצי הבריטי עוד מזמן [[המלחמות הנפוליאוניות]]: על פי גישה זו הסתערו האוניות הבריטיות על נמלי האויב, וצרו עליהם מקרוב, כדי למנוע את יציאת ציי האויב, ואת השמדתם אם אכן ייצאו. ואולם, שיטה זו, שהתאימה ל[[המאה ה-18|מאה השמונה עשרה]] ולמחצית הראשונה של [[המאה ה-19|המאה התשע עשרה]], לא התאימה לתחילת [[המאה ה-20|המאה העשרים]]. צי שהיה מתקרב אל נמלי האויב היה נתקל ב[[מוקש ימי|מוקשים ימיים]] וב[[טורפדו]]ת, והיה סופג אבידות כבדות. בדיוק לכך קיוו הגרמנים: הם קיוו שהבריטים ינקטו בשיטה זו, כשאז יישחק כוחם העדיף.

 

 

שני הציים, הגרמני והבריטי, מצאו עצמם במצב מביך: הצי הגרמני הובך משינוי האסטרטגיה הבריטית, ומצא עצמו לכוד בבסיסיו, מנוטרל מפעילות, וללא יכולת להתמודד עם העדיפות הבריטית. הצי הבריטי נקט באסטרטגיה שתבטיח את ניצחונו במלחמה; הצי הגדול התבסס באיי אורקני וסייר לעתים קרובות בים הצפוני, אך לא הייתה לו יכולת להוציא את צי האויב לקרב בים הפתוח, ולהביא את הניצחון המוחץ המיוחל‏‏<ref>‏John Keegan: The Price of Admirality: The Evolution of Naval Warfare. Penguin Books, 1988, pp. 113 - 116; 124 - 125; Massie, pp. 72 - 76; 79 - 80.</ref>.