הסדר חוב – הבדלי גרסאות

 

==הסדרי חוב למחזיקי אג"ח==

 

 

 

==הסדרי חוב בישראל והביקורת==

ניתן להסביר את מהלך הביקורת באופן הבא:

 

 

 

מאידך, הביקורת מופנית, כאמור, כלפי אותם משקיעים מוסדיים, שאחזקתם בחוב מסוכן יחסית מנוגדת לעקרונות ההשקעה הסולידית האמורים להנחות אותם. בעלי מניות, כגון בעלי שליטה, נושאים באחריות כלשהי לחובות החברה רק במיעוט מכלל הסדרי החוב. מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת נובע שכאשר האג"ח הונפקו ולאחר מכן, כל הצדדים לעסקה ידעו שמדובר בהתחייבות של החברה בלבד, ולא של מי מבעלי המניות בה (מבחן ציפיות הצדדים שביסוד [[דיני חוזים|דיני החוזים]]). שנית, בטרם אגרת חוב מונפקת, ניתן לגבות אותה, בין השאר, בבטוחה מסוג [[ערבות]]. ערבות זו יכולה להיות של חברת-אם או של בעל שליטה פרטי. אם אין ערבות ואין מקור אחר לקישור בעלי מניות לחובות החברה, אין להם כל חבות משפטית שהיא. שלישית, כאשר חברה מגיעה למצב חדלות פרעון, בעלי המניות הם הראשונים להפסיד את כלל השקעתם ואילו בעלי החוב תמיד קודמים להם ויקבלו חלק ''כלשהו'' מנכסי החברה (כך נובע מהעקרונות הבסיסיים של דיני ה[[פירוק חברות#חלוקת הנכסים בפירוק|פירוק]]). רביעית, תמיד יש לבחון את נסיבות הגעת החברה לקשיים. מרבית החברות מגיעות להסדרי חוב בתום לב, קרי, לאחר שנטלו על עצמן מיזם עסקי כלשהו והמיזם התגלה כבלתי-מוצלח. אולם, במקרים מסוימים, בעלי שליטה אכן לא פעלו בתום לב ויש להם תרומה שלילית כלשהי לנסיבות שהובילו להסדר החוב. בדין, קיימות דרכים רבות בהן בעלי מניות עשויים להימצא חייבים בחובות החברה (ביניהן: הדרישה להחזר [[דיווידנד]] שניטל בניגוד למבחני החלוקה, דרך הרמת מסך לפי סעיף 6 ל[[חוק החברות]] ועד לאחריות מלאה לחובות החברה לפי סעיף 373 לפקודת החברות). בכל מקרה, הטלת אחריות כזו נעשית לאחר בירור באמצעות [[דיני ראיות|ראיות]], כדי לקבוע, באופן פרטני, האם מתקיים היוצא מן הכלל ובעל המניות קשור לחובות החברה.