איסור הלנת המת – הבדלי גרסאות

 

מקור האיסור מסתמך על [[ספר דברים]] ([[s:דברים כא כג|כ"א: כ"ב־כ"ג]]), שם נאמר:

{{ציטוט|תוכן=וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.}}

 

אף שלפי רש"י המצווה הינה רק בישראל, ב[[ספר יהושע]] מסופר כי [[יהושע בן נון|יהושע]] במלחמותיו ב[[ארץ כנען]], קיים את ההלכה הזו במלך ה[[עי]] (שם ח כט), ובחמשת המלכים: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון (שם י כז), לאחר שתלה את גופותיהם במשך היום, לעת ערב הורידם מעל העצים וקברם.

 

 

לפי ה[[רמב"ם]] יש בעניין רק מצוות עשה, ואילו לפי [[ערוך השולחן]] בעקבות ה[[s:ספרי על דברים כא כג|ספרי]] יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה. עוד פוסק ערוך השולחן שעיקר עניין של איסור ההלנה הוא בשביל כבודו של המת והאיסור לנוולו, ולכן מותר להשהות את הקבורה במקום שיש פקודת מלכות, וכן "אם הלינו לכבודו להכין [[תכריכים]], או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו – אינו עובר עליו" ([[s:ערוך השולחן יורה דעה שנז|יורה דעה שנז]]).

 

[[משה מנדלסון]] עם חלק מראשי [[תנועת ההשכלה היהודית]] וכן ראשוני [[הרפורמה ביהדות]] נטו להלין את המת, דוגמת עמי [[אירופה]] ה[[נצרות|נוצרים]], כדי למנוע חשש [[קבורה בחיים|קבורת אדם חי]] (בעקבות התפתחויות במחקר המדעי והרפואי הוציא ב-[[1772]] הדוכס של מחוז [[מקלנבורג-שוורין]] הוראה שלפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה היא רק למראית עין), וכדי לאפשר מתן כבוד למת על ידי מוקיריו שיספיקו להגיע ל[[הלוויה|הלוויתו]].