וו-שו – הבדלי גרסאות

אמיי פאי,

קונלון פאי,

סגנונות פנימיים: טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג, שינג אי צ'ואן

 

 

[[תמונה:shaolin-show.jpg|שמאל|ממוזער|200px|מופע של שאולין]]

האמת ההיסטורית היא כנראה בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של [[שושלת טאנג]], [[לי שימין]], במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז [[המנזר של היער הצעיר]]). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה. לאבא הקיסר הציגו מידע שהאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. לנזירי "היער השקט" לא היה ממש קשה להתגבר על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות.

לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שלמו לו בנאמנות ובעצם בנו עליו הימור שהצליח. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי מאוד חשוב בממלכה והיה מאוד מעורב בפעילות הקיסר והממשל.

קיימת אגדה וסיפורים עממיים גם על [[מנזר שאולין הדרומי]]. המומחים בתחום היום מביאים ספק רב בקשר לעובדה שאכן היה מנזר כזה. יש בסין אתר ארכאולוגי במחוז פוצאן, אזור צואן-ג'ואו, שמראים לתיירים מהמערב תחת כותרת "מנזר שאולין הדרומי", אבל בסין היו המון מנזרים בכל מיני מקומות ואין שום הוכחה שזה הוא אכן המנזר האגדי. מאורעות שונים שקראו במנזר הצפוני של שאולין יוחסו מאוחר יותר באגדות עממיות למנזר הדרומי המסתורי. אגדות מספרות שנזירי המנזר הדרומי עסקו בתמיכה ובהדרכה של התושבים בהתנגדות שלהם לפלישה של מנג'ורים, ואף השתתפו בלחימה בעצמם. כל זה במהלך מאות ה-17 וה-18. כתות מחתרתיות שעסקו בתורות מיסטיות כיבדו מאוד את האגדה על מנזר שאולין הדרומי. הם פעלו תחת קריאה לנקום במנג'ורים על שריפת מנזר שאולין. אבל האמת היא שמנג'ורים לא שרפו לא את המנזר הדרומי (אם היה כזה) ולא את הצפוני. המנזרים בכל האזורים בסין נשרפו לפעמים או על ידי האיכרים המורדים מהאזור, שלא שמו כבוד רב לדת הבודהיסטית, או נשרפו בעצמם כתוצאה מתאונה (המבנים היו מעץ). יש רק אזכור אחד לא ישיר על נזירים לוחמים משאולין באזור דרום סין בספר עתיק "הרישומים של מחוז פוצאן", שם כתוב שהנזירים פעם עזבו לכמה שנים ואז חזרו, הם היו מסתוריים ולא ידעו עליהם הרבה. הסגנונות שמשייכים לזרם הדרומי של שאולין נולדו בקרב העם כאשר הייתה הגירה רחבה מצפון המדינה דרומה בעת הפלישה של מנז'ורים במאה ה-17. צפון סין במהלך ההיסטוריה היה עשיר ומפותח יותר מבחינה תרבותית, טכנולוגית וכלכלית, גם מבחינת שיטות וסגנונות לחימה. מנג'ורים גרמו לנדידה של סינים רבים דרומה ואז הדרום התקדם והתפתח יותר. הסגנונות של שאולין שהמהגרים מצפון (המקומיים קראו להם - "חקה") הביאו אתם לדרום התערבבו עם הסגנונות המקומיים וכך נוצרו "הונגאר", "ווינג צ'ון", "באי חה צ'ואן", "לוחאן צ'ואן" ועוד רבים. משפחות בדרום גרו בניתוק יחסי והסתגרו בתוך התא המשפחתי. פלישת מנג'ורים והתנגדות מחתרתית גרמו לחוסר בידע הרשום, בתיעוד ההיסטוריה האמיתית של סגנונות דרומיים. מאסטר צאי יוי-מינג (ימין) יצר במאה ה-19 סגנון חדש על בסיס סגנונות דרומיים וצפוניים שמשייכים לפעמים לשאולין הדרומי (וו-צ'ו-חה-יאנג צ'ואן) וחלק ממנו – טאו לו שנקרא "סאן ג'אן" (שלוש מלחמות) הגיע לאי [[אוקינאווה]], קיבל שם את השם "[[סנטין]]", והיום נכלל ב[[קאטות]] בסיסיות של סגנון [[קראטה]] ידוע [[גוג'ו-ריו]].

 

אחד המרכזים החשובים של תורת [[טאואיזם|דאו]] – [[דאו-צ'יה]] ([[הרי וודאנג]], מחוז [[חוביי]]). שם הזה, "וו-דאנג", ההרים קיבלו לפי אגדה לאחר שנזיר ג'ן וו בעת שהותו כאן השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. לפי האגדה המפורסמת [[ג'אנג סאנפנג]] - יוצר השיטה "טאי צ'י צ'ואן" ([[טאי צ'י]]),[[טאואיזם|טאואיסט]] קדוש התגורר באזור. כאן נמצאים מנזרים ו[[בתי מקדש דאויסטיים]] רבים. רובם נבנו לפני כ-600 שנה בתקופת [[שושלת מינג]]. וגם עד אז האזור היה מפורסם בסין כמקום התגוררות של [[מתבודדים]] קדושים רבים שיצרו שיטות של ניי ג'יה או צ'י גונג מתקדמים להארכת חיים ובריאות נצחית. אחד האנשים האלה הידוע בשם [[חואה טואו]] (המאה ה-3 לספירה) יצר שיטת תרגול "[[משחק חמשת החיות]]" שנשמרה ומפורסמת עד היום. סגנונות וודאנג מייחסים בעיקר למשפחת סגנונות "רכים" או פנימיים. [[שינג אי צ'ואן]], טאי ג'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג משויכים, שלא בצדק, מבחינה היסטורית ועובדתית, לזרם זה של סגנונות לחימה. אומנם, זרם סגנונות וודאנג הוא מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות לחימה של סין. כאן במאה ה-16 דאויסט-מומחה בלחימה בשם ג'אנג סאן פונג יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא [[וודאנג צ'ואן]], שנוצר בסוף מאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. [[דרקון סיני|דרקון]], [[טיגריס]], [[עוף חול|פיניקס]] ועוד. יש עוד לא מעט סגנונות בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.

 

אמיי-פאי. [[הר אומיי]] ([[מחוז סצ'ואן]]) מהווה מרכז דתי ותרבותי מעורב, בו מנזרים בודהיסטיים שכנים עם מנזרים דאויסטיים. ידועים ברבים 8 סגנונות אמיי – 4 "גדולים" ו-4 "קטנים". המוגדרים בחלקם כדרומיים ובחלקם כצפוניים. היסטוריה של שני הסגנונות מתוכם ידועה יותר ומתועדת טוב יותר. סגנון ג'או מן נוצר על ידי מאסטר בשם מה חייטסה בסוף מאה ה-19 שבנה אותו על בסיס סגנון "האגרוף האדום" ולימד את הסגנון לחיילים בצבא הסיני. יש בו עבודת רגליים ותנועה עם הימנעות מפותחות. הסגנון נקרא על שם מנהיג צבאי ג'או קואן-אין, אף על פי שאין לו כל קשר לנושא. סגנון דו מן נוצר במאה ה-18 על ידי מאסטר בשם דו גואן-אין ממחוז ג'יאנג סה שעבר לגור בסצ'ואן. סגנון זה בצורת חלק מהתרגילים שלו דומה לאייקידו המודרני. שאר הסגנונות נשמרו רק בצורה חלקית או נכנסו כחלק לסגנונות אחרים.

 

[[תמונה:kunlunpai.jpg|ימין|ממוזער|200px|סון לאושי - מומחה בסגנונות קונלון]]

ידוע גם זרם קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין ועד לא מזמן לא היה ידוע במערב. זה הוא זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאו. היום משפחת סגנונות זו נשמרת במחוז חיילונג ג'אנג בעיר חרבין. המאסטר ה-52 של קונלון ווג'ימן – אחד הסגנונות המקוריים של זרם קונלון ביקר בשנת 2005 בישראל בבי"ס לאמנויות לחימה סיניות לונג דאו בחיפה. זאת הייתה פעם ראשונה שמאסטר בזרם הזה פתח את הידע של קונלונפאי לתלמידים מחוץ לסין. קונלון ווג'ימן משלב תכונות של שיטות רכות וקשיחות, ומקדיש תשומת לב רבה לפיתוח השליטה באנרגיה הפנימית צ'י. הוא מאופיין בתנועה מגוונת עם שינויים רבים בגובה העמידות, בעיטות בקפיצה פתאומיות וצורות יד שונות בהתקפה. יש לו תכונות של סגנון צפוני מובהק. טווח לחימה ארוך ובינוני. היום ניתן ללמוד את הסגנון בבי"ס לונג דאו בחיפה ולפי המלצתם ניתן לעבור הכשרה גם במרכז ללימוד אמנויות לחימה מסורתיות בעיר חרבין (מחוז חיילונג'אנג) אצל ראש השיטה, סון-לאושי.