המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו – הבדלי גרסאות

'''המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו''' שוכנת בין שכונת [[פלורנטין]] לבין [[יפו]], והיא כוללתמשתרעת על פני שני רחובות צולבים: רחוב אוארבךאורבך ורחוב בר הופמן. המושבה הוקמה באמצע [[המאה ה-19]] על ידי נוצרים [[מורמונים]] מ[[ארצות הברית]], ולאחר מספר שנים עברה לידי ה[[גרמנים]] ה[[טמפלרים (תנועה)|טמפלרים]]. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית. בשנתעד שגורשו מהארץ בימי [[2009מלחמת העולם השנייה]]. ב[[עשור הראשון של המאה ה-21]] החל תהליך של שימור ושיקום במושבה.

מציינים את ראשיתה של המושבה האמריקנית ביפו ב-[[22 בספטמבר]] [[1866]], עת הגיעה ל[[ארץ ישראל]] קבוצה בת 156157 איכרים[[איכר]]ים, נגרים[[נגר]]ים ובעלי מלאכה שונים ממדינת [[מיין]] שב[[ארצות הברית]], כדי להקימה. בראש הקבוצה עמד [[כומר]] תימהוני, [[שחקן]] לשעבר, בשם ג'ורג' אדמס, אשר שכנע את בני קהילתו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר, שעל פי חזונו, יחזיר את [[ישו]] ויביא את הגאולהה[[גאולה]].

אדמס עצמו סייר שנה קודם לכן בארץ יחד עם אחד מבני הקהילה, כדי למצוא מקום מתאים להתיישבות. הם בחרו ב[[פרדס]] מוזנח שעמדשניצב על גבעה צפונית לחומות [[יפו]], על הדרך ל[[שכם]], ובסיועו של סגן ה[[קונסול דיפלומטי|קונסול]] האמריקני בארץ - יהודיהיהודי מומר בשםהמומר הרמן לוונטל - חתמו על חוזה הרכישה. לוונטל קיבל את פני הבאים ב[[נמל יפו]], אך בישר להם כי רכישת האדמה לא התבצעה בסופו של דבר, משום שלא הצליח להשיג רישיון ("[[פירמן]]") [[עות'מאנים|עות'מאני]] לרישום הקרקע על שם נתינים זרים. החבורה המאוכזבת הקימה בינתיים מחנה זמני על חוף הים, אליו הועבר המטען הרב שפורק מהספינה, ובו, בין היתר, בתי-[[עץ (חומר גלם)|עץ]] [[בנייה טרומית|טרומיים]]. לרוע המזל, המחנה הוקם על קברים נטולי מצבות של נספים ממגפת [[כולירה]] שפקדה את יפו שנה קודם לכן, ולכן רבים מהםמהמהגרים חלו, ותשעה מהם, רובם ילדים, נפטרו תוך זמן קצר.

לוונטל הצליח בינתיים לרכוש חלקת אדמה סמוכה, אותה רשם על שם נתין עות'מאני כדי לעקוף את בעיית הרישיון הממשלתי. חלקת אדמה זו היא מקום המושבה כיום. המושבה הוקמה במתכונת של רחוב ראשי (היוםכיום רחוב אוורבוךאורבך) ורחוב צולב (רחוב בר הופמן). עד סוף אוקטובר [[1866]] הוקמו עשרה בתים, ביניהםבהם בית העם וחנותו[[חנות]], בה אוחסן המטען הרב שהובא מארצות הברית. חנות זו נוהלה על ידי אדמס, שגםשאף התגורר בה עד השלמת בניית ביתו. הבתים כולם היו מעץ, ולרובם היו שתי קומות, בסגנון של בית [[קוטג' (מבנה)|קוטג']] אמריקני שהיה מקובל בארצותב[[ניו הבריתאינגלנד]] באותה עת. בית אחד נבנה באבן, הוא "מלון גראנד הוטל", שהוקם על ידי האחים דריסקו, והתנשא לגובה שלוש קומות (היוםכיום רחוב[[מלון ירושלים]] ברחוב אוורבוךאורבך 6).

קשיים ביורוקרטים, סכסוכים אישיים בין המתיישבים, [[מחלה|מחלות, מגפות]], ויבול מועט, הביאו במהרה את רוב המתיישבים לקשיים כלכליים, לחוסר מוטיבציה ולייאוש. מרבית המתיישבים שבו למולדתם בין השנים [[1867]]-[[1868]], ובהם אף אדמס עצמו. בשנת 1868 עמדה המושבה האמריקנית שוממה, למעט מתיישב אחד בשם [[רולה פלויד]], שהשכיל להביא עמו [[כרכרה]] מאמריקה, ופתח סוכנות משגשת של [[תיירות]] והובלה. פלויד נשאר בביתו שברחובשב[[בית רולה פלויד|רחוב הופמן 17]] עד יוםשעקר מותול[[ירושלים]].

במשך זמן מה עמדו בתי המושבה נטושים, ומשכו את תשומת לבם של בני הכת [[טמפלרים (תנועה)|הטמפלרית]] מ[[וירטמברג]] שב[[גרמניה]], שחיפשו באותה עת דרכים להשתקע בארץ ישראל. בראש הכת עמדו [[כריסטוף הופמן]] ושליחו בארץ [[גיאורג דוד הרדג]], אשר בנו ארנסט הרדג רכש כבר בשנת [[1870]] את "מלון גראנד הוטל" והפכו ל"[[מלון ירושלים"]] המפואר. רוב [[צליינות|הצליינים]] שבקרו בארץ בסוף [[המאה ה-19]] ותחילתובתחילת [[המאה ה-20]] התאכסנו במלון זה.

בשנת [[1871]] רכשו הטמפלרים [[בית עימנואל|מבנה נוסף בן שתי קומות]] וחצר גדולה ליד מלון ירושלים. לבניין נוספו שני אגפים, כנראה בתכנונו של ה[[אדריכל]] [[תיאודור זנדל]], שאביו היה [[רופא]] המושבה, והוא עצמו גדל בה בבניין הקיים עד היום ברחוב אורבך 17. בית זה שימש במשךעד כמה[[1878]] שנים כביתכ[[בית ספר]], [[פנימייה]] וביתוכבית עם של הקהילה.

לאחר שרכשו את הבתים, פיתחו הטמפלרים מאוד את המושבה, והקימו בה מבני ציבור נוספים כמודוגמת [[בית חולים]], [[בית מרקחת]], [[מנסרה (מפעל)|מנסרה]], [[בית בד]], וטחנתו[[טחנת קמח]] שעבדה עלשהופעלה ב[[קיטור]]. רוב הבתים "שודרגו" וחוזקו באבן, במקום עץ. הטמפלרים ביפו התפרנסו בעיקר ממסחרמ[[מסחר]] והובלה, וממקצועות חופשיים כמו [[רפואה]], [[רוקחות]] וצביעה מקצועית. בשנת 1878 נמכר מבנה בית העם ל[[ברון]] ה[[רוסים|רוסי]] פלטון פון-אוסטינוב (סבו של השחקן [[פיטר יוסטינוב]]), וזה שיפצו והפכו לבית המגורים המפואר שבבתי המושבה. בשנת [[1895]] הפך אוסטינוב את ביתו ל"מלון הפארק" (Hôtel du Parc), שנקרא על שם הגינה הגדולה, בה נהגו לטייל רבים מבני יפו. ב[[בית מלון]] זה התארחו [[הקיסרות הגרמנית|הקיסר הגרמני]] [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|וילהלם השני]] ורעייתו בעת [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקורם בארץ ישראל]] ב-[[1898]]. פמלייתם שוכנה ב[[מלון ירושלים]] הסמוך. בשנת [[1881]] היו במושבה הגרמנית 26 בתי מגורים - שמונה מהם בתי-עץ, והשאר מאבן. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. הטמפלרים פיתחו את מושבתם עד כי הפכה לאחד ממוקדי התיירות הידועים בארץ-ישראל, וכללה שלושה בתי מלון ואת הסניף המרכזי של סוכנות הנסיעות "[[תומאס קוק ובנו|תומאס קוק]]".

לקראת ביקורו של הקיסר תוכננה גם הנחת [[אבן הפינה]] לכנסיית עמנואל, השוכנת עדברחוב ימינובר בלבהופמן המושבה15. הטמפלרים התנגדו עקרונית לכנסיות, אולם במושבה התגוררו גם נוצרים [[אוונגליזם|אוונגליסטים]] שנזקקו לכנסייה, והברון פון-אוסטינוב תרם למטרה זו את הקרקע. טקס הנחת [[אבן הפינה]] התעכב מספר ימים, ובסופו של דבר הקיסר לא נכח בו. עם זאת הוא תרם מכספו את [[פעמון]] הכנסייה, לאחר שבנייתה נשלמה ב-[[1904]]. הכנסייה תוכננה על ידי האדריכליםה[[אדריכל]]ים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה על ידי בנימין זנדל, בנו של האדריכל תיאודור זנדל.

המושבה הגרמנית ביפו שגשגה וגדלה עד פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], כשאז גורשו יושביה מהארץ על ידי הבריטים, בדומה לבני המושבות הגרמניות האחרות. הבתים ננטשו, ובסופו של דבר הועברו לידי [[מדינת ישראל]] בהסכםבמסגרת כספים[[הסכם שהושגהשילומים]] בינה וביןעם [[גרמניה המערבית]]. לאחר מאבקים של [[המועצה לשימור אתרים]], זכו רוב בתי המושבה האמריקאית-גרמנית ל[[שימור מבנים|תוכנית שיקום ושימור]]. בשכונה נערכים סיורים מטעם [[החברה להגנת הטבע]] ומדריכים פרטיים.