הבנות ביילין–אבו מאזן – הבדלי גרסאות

מ
הגהה
מ (בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-(\.(pdf|PDF).*?)\{\{PDF\}\} +\1))
מ (הגהה)
ההבנות התבססו על ה[[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטות האו"ם 242]] ו[[החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם|338]] והציעו תוואי [[גבול]] חדש בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, המתבסס על [[קווי 67]]
תוך חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית על פי ההסכם תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב - שיסופחו למדינה הפלסטינית. ההסכם קבע גם שבקעת הירדן ושטחים בצפון [[ים המלח]] יועברו בסוף שנת [[2007]] לידי הפלסטינים.
 
בנוגע ל[[ירושלים]], ההסכם קובע חלוקה מנהלית בעיר. חלוקת ה[[ריבונות]] בירושלים תתרחש רק עם קביעתו של פתרון הקבע., אך נקבע שירושלים תישאר מאוחדת כש[[דגל פלסטין]] מונף מעל הר הבית. בירת המדינה הפלסטינית, שתקרא אלקודס, תהיה שכונת [[אבו דיס]].
המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת., ויוסכם בעתיד על דרכים לאפשר מעבר בטוח בין [[רצועת עזה]] ליהודה ושומרון.{{הערה|ראות}}
 
ההסכם לא כולל הכרה מצד ישראל ב[[זכות השיבה]] הפלסטינית, ומציע פתרון אלטרנטיבי לבעיית הפליטים הפלסטיניים. הפליטים יוכלו לממש את זכות השיבה בגבולות המדינה הפלסטינית.{{הערה|{{הארץ|אלוף בן, אבי יששכרוף וברק רביד|רה"מ מתעניין במסמך ביילין-אבו מאזן מ-1995|903128|11 בספטמבר 2007}}}} ההתנחלויות יוכלו להשאר בתנאי שלא יוגדרו כישובים ליהודים בלבד. כך תוכל ישראל להימנע מן הצורך לפנותם בכח. ההסכם לא כולל באופן מפורש (אם כי בוודאי באופן משתמע) את סוף הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, אך הוא כולל הסדרי ביטחון למשך 12 שנה.