חסיה בורנשטיין בילצקי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Naama chachama (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Naama chachama (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 8:
בנובמבר 1941 הורו על כל יהודי העיר לעבור ל[[גטו]], אשר מוקם באזור צפוף במרכז העיר. חסיה ומשפחתה עברו לגור אצל סבתה של חברת ילדות של חסיה, יחד עם משפחה נוספת. הם חוו מצוקת רעב קשה. אביה ואחיה של חסיה עבדו בעבודות כפיה, וחסיה החלה לעבוד מחוץ לגטו במפעל לבנים. היא התיידדה עם הפולניות שעבדו איתה והחלה לבצע עבורן עבודות תפירה, תמורתן קיבלה מזון והביאה אותו למשפחתה. בהמשך עבדה חסיה גם בשדות סלק, עבודה קשה מאוד אשר הכאיבה לה, אך זיכתה אותה במנות מזון נוספות. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 89, 103- 105}}.
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו חסיה וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והובילה. התארגנות זו יצרה מסגרות חינוך חלופיות עבור הילדים והנוער בגטו אשר הפגישו ביניהם ואפשרו להם לשחק, לשוחח, ללמוד ולהיעזר זה בזה. הם הדריכו קבוצות בגילאים שונים בשני הגטאות בעיר. חסיה ערכה ביקורי בתים בבתי הילדים ומתוך כך קיבלה החלטה יחד עם חבריה להנהגה ליצור רשת של עזרה הדדית בגטו. הם עברו בין הבתים ודאגו להשיג מזון, בגדים ונעליים למשפחות שהיו במצוקה קשה.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 110- 115}}
==העלייה לארץ ישראל==
לאחר הנדודים בפולין, גרמניה וצרפת עלתה חסיה על האונייה תאודור הרצל, אשר ניסתה לעלות בצורה בלתי לגאלית לישראל, יחד עם הילדים הגדולים יותר מבית הילדים.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 311-316.}}
במבואות חיפה תפסו הבריטים את האנייה וגירשו את נוסעיה לקפריסין. במשך כחצי שנה שהתה חסיה איתם במחנה המעצר בקפריסין והמשיכה להדריכם ולחנכם. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 320-326.}}
באוגוסט 1947 קיבלו חסיה והילדים מגיעים אשרת כניסה לארץ ונקלטו בעתלית. לאחר השחרור ממחנה המעפילים הגיעה חסיה עם קבוצת הילדים הבוגרים לקיבוץ גן שמואל, שם נקלטו. לראשונה לאחר שנה וחצי, נפרדה חסיה מהילדים ויצאה לדרכה ללא תפקיד ואחריות. היא החליטה להצטרף לגרעין ולהקים את קיבוץ להבות הבשן.{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 328-330.}}
בשנת 1947 הקימה את ביתה בקיבוץ יחד עם הייני בורנשטיין. ב-1949 נולדה ביתם הבכורה יהודית, ולאחר מכן נולדו בנותיהן רחלי ודורית. במהלך החיים בקיבוץ חסיה המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ וגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העליה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 חסיה נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.{{הערה | http://www.moreshet.org/?CategoryID=196&ArticleID=1247}}
במקביל עסקה חסיה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגימלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה.{{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת. עמ' 342.}} בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}} בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה. ביולי 2012 נפטרה חסיה ונקברה בקיבוץ להבות הבשן. היא הותירה אחריה משפחה גדולה- בעלה הייני בורנשטיין, 3 בנותיה וחתניה, 11 נכדיה ו-10 ניניה.{{הערה | http://www.moreshet.org/?CategoryID=196&ArticleID=1247}}
| |||