חסיה בורנשטיין בילצקי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 19:
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה ל[[זיוף מסמכים]] ל[[גטו ביאליסטוק]], תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה חסיה לביאליסטוק והצליחה להיכנס לגטו ולהעביר את המעבדה, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד הארי של העיר, לחיות שם כפולניה בשם הלינה סטשיוק ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. חסיה הצליחה להוציא תעודת זהות גרמנית מה[[גסטפו]], למצוא דירה ועבודה בביאליסטוק. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה של קצין אס אס גרמני ושכרה חדר בבתים של פולנים שלא ידעו על זהותה היהודית. במשך חצי שנה שימשה חסיה כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד. {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 145- 148}}
 
ב-[[15 באוגוסט]] [[1943]] ראתה חסיה שיירת חיילים אשר מילאה את רחובות העיר והבינה כי חיסול גטו ביאליסטוק קרב. היא נכנסה בחשאי לגטו ובישרה זאת לחבריה למחתרת, אשר סירבו להכיר בדבריה. עוד באותו הלילה, בשעה 3:00 לפנות בוקר נכנסו הכוחות הצבאיים לגטו. הם כיתרו את הגטו בעזרתם חיילים רבים וכלי נשק שונים. {{הערה | שרה בנדר, '''מול מוות אורב'''. עם עובד 1997. עמ' 269-270}} חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים יחד עם חברי המחתרת, אך מפקד המרד, [[מרדכי טננבוים]], פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. חסיה הייתה האחרונה לחמוק מהגטו לפני חיסולו. היא הודיעה על המתרחש לקשריות האחרות בעיר והצטרפה להמון הפולני שצפה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים לשילוח, ביניהם היו אמה ואחיותיה. עם ערב, לאחר שחזרה לדירתה בעיר, הגיעה אליה [[חייקה גרוסמן]], קשרית נוספת במחתרת וחברה קרובה של חסיה, שהצליחה לחמוק מהגטו במהלך המרד. חסיה הציגה בפני בעלי הבית את חייקה כבת דודתה, והיא נשארה לגור עמה. {{הערה | בורנשטיין- ביליצקיה ח. ויצהר נ. (2003). אחת ממעטים. תל אביב: מורשת עמ' 189-193, 196- 198.}} כך, לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק [[ברונקה וינצקי]], חברת [[דרור (תנועה)| תנועת דרור]], חברת ה"תא האנטי [[פשיזם| פשיסטי]] בביאליסטוק", [[ליזה צ'פניק]], חברת תנועת [[קומסומול]] בגרודנו, [[אניה רוד]], קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ו[[רבקה מדייסקה]], חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים.{{הערה| 1=[http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&code=87a54661-c3c5-417f-ad5e-916b7c761fe1&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=85417456-f08d-448f-a97c-53a0268f96b5 אתר ההתנגדות היהודית בשואה]}} בספרה, "אחת ממעטים" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003).}}, מציינת חסיה תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם [[אוטו בוסה (Otto Busse)]], גרמני אשר סייע ליהודים רבים והיווה איש סוד ושותף משמעותי של חסיה בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" {{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 208.}} ו[[ארתור שאדה (Arthur Schade)]] אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
 
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה חסיה, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, שורטטה מפה מדויקת של המערך. אוטו בוסה ביקש מחסיה והפעילים הנוספים במחתרת לבוא להתגורר בבית המלאכה שלו, כיוון שחשש שדווקא בימי המלחמה האחרונים יפגעו בהם הפולנים, וכך עשו. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו חסיה וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות והעבירו לחיילים את המפה. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלה על כך חסיה את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים: "אות הצטיינות סובייטי, דרגה א'".{{הערה | חסיה בורנשטיין- ביליצקיה ונעמי יצהר, '''אחת ממעטים'''. מורשת (2003). עמ' 229, 232.}}