משבר מניות הבנקים – הבדלי גרסאות

פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו [[בנק לאומי]], [[בנק דיסקונט]], [[בנק המזרחי]], [[בנק אגוד]] ובנק כללי. הבנק הבולט היחיד שלא הצטרף לחגיגת הוויסות, אותה כינו הבנקים "טיפוח", היה [[הבנק הבינלאומי]]. ויסות המניות הביאה את העיתונות כבר בסוף 1976 להתייחס אל מניות הבנקים כאל סקטור נפרד ששעריהן נתמך על ידי גופים מוסדיים, בניגוד למניות אחרות, אשר שעריהן נקבעים על פי היצע וביקוש{{הערה|{{דבר||ירידות בכל ענפי המסחר|1976/12/21|00519}}}}. בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להמנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להמנע מאיבוד השליטה בבנקים{{הערה|{{דבר|ה.ע. שראב|שבוע הבום הגדול בבורסה|1977/06/30|01207}}}}.

 

 

בלחץ [[הרשות לניירות ערך]] כללו הבנקים בדוחותיהם פסקה המציינת את ביצוע הוויסות, אך הדיווחים על הוויסות היו חלקיים, מטעים, ולעתים אף שקריים. מול לקוחותיהם, פעלו הבנקים באופן שתואר מאוחר יותר על–ידי "ועדת בייסקי" כפעולה המיוסדת על האינטרס של הבנק בלבד, תוך התעלמות מהאינטרס של המשקיע. עם זאת, דבר קיום הויסות היה ידוע בציבור ופורסם בגלוי בעיתונים. למשל, בעת הירידות בבורסה באוגוסט 1980, מהן היו פטורות מניות הבנקים בגלל הויסות, פרסם מעריב:"מניות הבנקים המשיכו להחזיק מעמד הודות לתמיכה בלתי פוסקת מצד הבנקים, ומשקיעים מוסדיים אחרים הנתונים למרותם"{{הערה|{{מעריב||מניות הבנקים מחזיקות מעמד|1980/08/29|03902}}}}.