יבגני חאלדיי – הבדלי גרסאות

תמונתו הידועה ביותר, "[[חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג]]", שצולמה ב-[[2 במאי]] [[1945]] במהלך [[הקרב על ברלין]], התבררה כמבוימת. חאלדיי התקנא בצלם [[ג'ו רוזנטל]], אשר צילם זמן קצר לפני-כן, ב-[[23 בפברואר]] [[1945]], את "[[הנפת הדגל באיוו ג'ימה]]". עבור תצלום זה זכה רוזנטל ב[[פרס פוליצר]] באותה שנה. על אף הטענות - שרוזנטל הכחיש בתוקף עד מותו - כי גם תמונתו בוימה, הרי שהדימוי ההרואי תרם להאדרת יוקרתו של הצבא האמריקאי, וחאלדיי שאף להעניק לצבא האדום תצלום ניצחון הרואי דומה. הוא נשא עמו דגל לקרבות וביקש מחיילים להניפו מעל לבניין השרוף. הדימוי המרשים נאלץ לעבור ריטוש בטרם פורסם ברבים, משום שעל אמת-היד של החייל שמניף את הדגל נראו, למרבה המבוכה, שני שעונים, שנלקחו ודאי כשלל. תמונה זו הביאה לחאלדיי תהילת עולם כצלם.

 

לאחר המלחמה המשיך חאלדיי וצילם תמונות מ[[ועידת פוטסדאם|וועידת פוטסדאם]], [[משפטי נירנברג]] ו[[חוזה פריז (1947)|ועידת פריז]] ב-[[1947]]. אך בתקופה זו סר חנו מעיני השלטונות הקומוניסטיים. חאלדיי פוטר מסוכנות טא"ס בשנת [[1949]] ולאחר מכן הותר לו לעבוד כצלם באופן מקומי, במקומות קטנים, ולעתים הותר לו רק לעסוק בפיתוח תמונות של אחרים. ב[[שנות ה-60]] עבד זמן מה כצלם עבור העיתון "[[פראבדה]]", וב[[שנות ה-70]] פרש לגמלאות. חאלדיי עצמו ייחס את נפילתו ל[[אנטישמיות]] ה[[סטלין|סטאליניסטית]]. חאלדיי לא הסתיר את יהדותו. אביו ושלושה מאחיו נספו ב[[שואה]].