שליית פנינים – הבדלי גרסאות

פנינים גדולות במיוחד נשלו גם ממימי [[הפיליפינים]], ובמיוחד ב[[סולו (קבוצת איים)|ארכיפלג סולו]]. אלו האחרונות נחשבו ל"יפות בעולם כולו" ונמצאו בקונכיות "מפותחות מאוד" שחיו במים עמוקים וצלולים והיו חשופות לזרמי גאות מהירים. הגדולות שבפנינים היו רכושו על פי חוק של הסולטן, וכל המוכר אותן היה צפוי לעונש מוות. למרות האיסור מצאו פנינים רבות את דרכן אל מחוץ לארכיפלג, וסופן שהגיעו לידי המשפחות העשירות ביותר של אירופה.{{הערה|אדווין סטריטר (Streeter) מקדיש פרק שלם לאיי סולו. סטירר היה סוחר אבני־חן אנגלי רב השפעה במאה ה-19. ב-1880 יצא בספינת המפרשים שלו, ה[[סקונר]] ''Shree-Pas-Sair'', כדי לשלות פנינים. לימים עמד בראש קונסורציום שהתחרה עם הברון רוטשילד על חכירת מכרות אבני אודם בבורמה.}} שליית פנינים הייתה נפוצה ב[[קטאר]], [[בחריין]] ובעוד כמה מקומות ב[[נסיכויותבנסיכויות המפרץ]] הפרסי.

כמו באסיה, גם [[האינדיאנים בארצות הברית|האינדיאנים באמריקה]] שלונהגו לשלות פנינים מקרקעיותיהם של אגמים ונהרות, כמו נהרות [[אוהיו (נהר)|אוהיו]], [[טנסי (נהר)|טנסי]] ו[[מיסיסיפי (נהר)|מיסיסיפי]]. אחרים דלו פנינים ממימי [[הים הקריבי]] וחופי [[אמריקה הדרומית]] ו[[אמריקה המרכזית]].