פרנק ויילד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תרגום מהוויקיפדיה האנגלית, סיום עבודה
שורה 19:
בשנת 1910 פנה סקוט אל ויילד בהצעה להצטרף אליו ל[[משלחת טרה נובה]], שהחל לארגן אז. ויילד סירב, משום שראה את עצמו כאיש של שקלטון והעדיף להמתין למשלחת שיארגן הוא.{{הערה|1=רונלד האנטפורד, "המקום האחרון עלי אדמות", עמ' 256}}
 
===המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית===
כסגנו של שקלטון במשלחת הטראנס-אנטארקטית האמפריאלית, נשאר ויילד כממונה על 21 אנשים על [[אי הפיל]] הנידח, כששקלטון ועוד חמישה מאנשיו הפליגו בסירת הצלה להזעיק עזרת מחלצים במסע הרואי אל [[ג'ורג'יה הדרומית]].{{הערה|1=אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", ידיעות אחרונות 2013, תרגום מרינה גרוסלרנר, עמ' 196}} מ-24 באפריל עד 30 באוגוסט 1916 המתינו ויילד ואנשיו על אי הפיל, מקיימים את נפשם בקושי רב על תזונה של [[כלב ים|כלבי ים]], [[פינגווין|פינגווינים]] ו[[אצה|אצות]]. לבסוף הגיע שקלטון לחלץ אותם על סיפון הספינה ה[[צ'ילי|צ'יליאנית]] "ילכו".{{הערה|1=אנדיורנס, עמ' 282-281}} "פוינט ויילד" על אי הפיל נקראת על שם פרנק ויילד, ובה יד זיכרון להנצחת הקפטיין הצ'יליאני [[לואיס פארדו]], שהציל את ויילד ואנשיו.
{{ערך מורחב|המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית}}
[[File:WildAndShackletonInTheHeavyPressure.jpg|thumb|ויילד ושקלטון על הקרח הדחוס]]
כסגנולאחר שלשאוניית שקלטון במשלחת[[המשלחת הטראנס-אנטארקטית האמפריאליתהאימפריאלית]], נשאר[[אנדיורנס ויילד(אונייה, כממונה1912)|אנדיורנס]], נלכדה בקרח דחוס ב[[ים ודל]] ולבסוף נמחצה ושקעה, נאלצו אנשיה לחנות תחילה על 21מצוף אנשיםקרח מתבקע והולך, ואחר לעשות את דרכם על פני הקרח הבוגדני עד שהופיע לבסוף נתיב מים פתוחים, שאיפשר להם להפליג במסע קשה ומסוכן בשלוש סירות הצלה קטנות אל אחד משני יעדים אפשריים. לבסוף הצליחו להגיע, כל שלוש הסירות ואנשיהן, חולים, פגועים ומותשים, אל [[אי הפיל]] הנידח והשומם, שם הקימו בסיס זמני עד שתגיע הצלה. כסגנו של שקלטון במשלחת, נשאר ויילד כממונה על 21 אנשים על אי הפיל כששקלטון ועוד חמישה מאנשיו הפליגו בסירת הצלהההצלה [[ג'יימס קיירד (סירה|ג'יימס קיירד]], הגדולה בשלוש, להזעיק עזרת מחלצים במסע הרואי אל [[ג'ורג'יה הדרומית]].{{הערה|1=אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", ידיעות אחרונות 2013, תרגום מרינה גרוסלרנר, עמ' 196}} מ-24 באפריל עד 30 באוגוסט 1916 המתינו ויילד ואנשיו על אי הפיל, מקיימים את נפשם בקושי רב על תזונה של [[כלב ים|כלבי ים]], [[פינגווין|פינגווינים]] ו[[אצה|אצות]]. לבסוף הגיע שקלטון לחלץ אותם על סיפון הספינה ה[[צ'ילי|צ'יליאנית]] "ילכו".{{הערה|1=אנדיורנס, עמ' 282-281}} "פוינט ויילד" על אי הפיל נקראת על שם פרנק ויילד, ובה יד זיכרון להנצחת הקפטיין הצ'יליאני [[לואיס פארדו]], שהציל את ויילד ואנשיו.
 
==לאחר המשלחת==
עם שובו ל[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]] ב-1916, התנדב ויילד לשירות ב[[מלחמת העולם הראשונה]] וקיבל דרגת לייטננט זמני בכוח העתודה ההתנדבותי של [[הצי המלכותי]]. אחרי קורס ב[[רוסית]], מונה ויילד לקצין תובלה של הצי המלכותי ב[[ארנכנגלסק]], שם פיקח על אמצעי לחימה שהגיעו במהלך המעורבות של [[בעלות הברית]] ב[[רוסיה]]. אחרי המלחמה נסע ויילד ל[[דרום אפריקה]], שם ניהל חוה ב[[ניאזאלנד]] עם [[פרנסיס ביקרטון]] ו[[ג'יימס מקאילרוי]], עמיתים משכבר הימים באנטארקטיקה.
 
==משלחת שקלטון-רווט==
בשנים 1922-1921 היה ויילד סגן מפקד במשלחת שקלטון-רווט, משלחת שלקתה בחסר הן בציוד והן בתוכנית פעולה ברורה, בספינה קטנה בשם "קווסט". ארנסט שקלטון מת ב[[התקף לב]] במהלך המשלחת, ב[[ג'ורג'יה הדרומית]], וויילד קיבל עליו את הפיקוד והשלים את המסע, במאבק כנגד תנאי מזג אוויר קשים בדרכו אל [[אי הפיל]] ולאורך החוף האנטארקטי.