האיגרת אל הגלטים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: מעביר קישורי בינויקי לויקינתונים - d:q128620 |
מ הגהה |
||
שורה 31:
פאולוס דן בסמכותו כשליח (א 11 - 19) למרות עברו כלוחם נגד הנצרות, ובהמשך הוא מציג את אי תקפות התורה ומצוותיה למאמיני הנצרות כמו [[ברית מילה]], תחולת דיני ה[[כשרות]] על הנוצרים הנכרים (שאינם ממוצא יהודי) והיחס הכללי של הנוצרים ל[[תורה]], בהסתמך על הכתוב בה - שהיא נועדה ליהודים בלבד, ושהיא משמשת אף כקללה להם, מאחר שלא קיימוה.
האיגרת מכילה ציטוטי פסוקים מן התנ"ך{{הערה|1=חלק מציטוטים אלו תורגמו לשפות אירופיות, וחזרו אל העברית המודרנית כביטויים ידועים אך בסילוף. לדוגמה: 'צדיק באמונתו יחיה', במקור בנבואת [[חבקוק]] מובא כאן כחלק ממדרש על אנשי האמונה והחופש (בני ישמעאל, והנוצרים החדשים) לעומת אנשי תורה (בני ישראל, היהודים הלא נוצרים). הפסוק תורגם לעברית כ"איש באמונתו יחיה" - במשמעות שאין להכריח איש להאמין במשהו מסוים. "חלילה לי" (ו' 14) תורגם "האל ישמרנו" (סילוף מברכת כהנים בספר דברים (נשא): "יברכך ה' וישמרך") ועוד.}} ומדרשים עליהם.{{הערה|לדוגמה הביא על הפסוק (פר' לך לך) "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך" מדרש קדמון ידוע שמדובר בזרע יחיד - ומכאן שהברכה לא עברה לישמעאל אלא ליצחק בלבד. פאולוס דורש את הפסוק
'''התורה''': התורה הגבילה את עצמה עם תנאי של שמירתה. ברגע שלא נשמרה היא בטלה. וזאת על מנת למסור את האמונה האמיתית לידיהם של הנוצרים והמאמינים, הממשיכים את הרוח האמיתית של התורה מבלי להיצמד למילותיה ולטקסיה. (ור' על מדרשי הפסוקים בהרחבה על כך).
שורה 41:
===מדרשי הפסוקים===
מהפסוק על [[אברהם]] (בפרשת לך לך) '''"והאמין בה' ויחשביה לו לצדקה"''', הוא מדגיש שהאמונה הייתה קודם לתורה
מהפסוק '''"ושמרתם את חֻקתי ואת משפטי אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם..."''' (בפרשת אחרי מות) הוא למד שהתורה היא מערכת עשייה מותנית, שאם אין עושים אותה, היא בטילה, לעומת האמונה{{הערה|בפרשנות היהודית, ואכן לפי פשוטם של דברים, מלים אלו נאמרו דווקא להנציח את התורה.}} הקיימת גם הלאה. לדעתו הנוצרים (או לפחות הנוצרים הנכרים) ניצלו מקללה נוראית, בכך שאינם מחויבים לתורה המקללת את מי שאינו שומר אותה כראוי, ואת זאת הוא לומד מהפסוק "כי קללת אלהים תלוי"{{הערה|הפסוק נאמר על חייבי עונש מוות: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ..." ציווי שקויים גם בידי יהושע בקרב נגד חמשת המלכים במקידה.}}
שורה 48:
את הפסוק '''"לאחיך לא תשיך"''' (כי תצא) הוא דורש כנשיכה ואכילה, כלומר להתנהג יפה אחד לשני, להתחשב, ובעיקר להימנע מיצר מיני (תאוות בשר).
בפרק הרביעי הוא דורש את הולדת ישמעאל ויצחק, כאלגוריה למצבי האומות. מכיוון שהיהודים משועבדים לתורה הרי הם "בני האמה" כלומר בני ישמעאל, ואילו הנוצרים
מהמלים '''"איש בחטאו יומת"''' (פרשת כי תצא) - הוא למד שאל לו לאדם לכעוס על אחרים חוטאים. אדרבה, עליו לקחת על עצמו אחריות על חטאי אחרים, ומהפסוק באלפא ביתא (תהלים) "[[מכל מלמדי השכלתי]] כי עדותיך שיחה לי" הבין שיש לפעול לחלוקת הכבוד למורים ובריחה מכבוד עצמי.
| |||