סאטי – הבדלי גרסאות

'''סאטי''' ([[דוונאגרי]]: सती, מילולית האישה המסורה) הוא מנהג [[הודו|הודי]] עתיק בו האלמנה שורפת את עצמה ב[[אש]] מדורת ה[[שריפה]] של בעלה, לאחר שהוא נפטר. מקורו של המנהג בסיפור אודות האלה סאטי, אשר קפצה למדורת הפולחן אשר ערך אביה, [[דשקה]], לכל האלים למעט בעלה, האל [[שיווה]], על מנת לשמור על כבודו של בעלה.

לאורך ההיסטוריה היו שינויים במספר מקרי הסאטי ושינויים בריכוז הגאוגרפי שלהם. בין השנים [[1815]]-[[1828]] באזורים תחת השליטה ה[[הממלכה המאוחדת|בריטית]] בהודו כאחת לכל אלף אלמנות ביצעה סאטי. אלמנות מכל ה[[קאסטה|קאסטות]] ושכבות אוכלוסייה ביצעו סאטי, אף על פי שהמנהג היה נפוץ יותר בקרב אלמנות מקאסטות עליונות וממשפחות עשירות. בדרך כלל האלמנות שביצעו סאטי היו בגילאי 21-60, אך היו גם מקרים של שריפת ילדות ונשים זקנות. לְרוב האלמנות שביצעו סאטי היו ילדים.

הרפורמאטור ההודי [[ראג' רמוהון רוי]] ([[1772]]-[[1833]]) ניהל מסע הסברה למיגור טקס הסאטי בהודו. רמוהון רוי היה בעל השכלה רחבה, ידע מספר שפות והתעניין במיוחד בתחום ה[[דת|דתות]]ות. בנוסף לדתות ההודיות הוא למד גם את דתות המערב והשקפותיו הושפעו מה[[נצרות]]. רמוהון רוי בחן כתבי קודש הודיים עתיקים והגיע למסקנה שסאטי הוא מנהג לא מחייב על פי ה[[הינדואיזם]]. בטענותיו נגד הסאטי הוא מצטט את [[חוקי מנו]] ואת החכם ה[[אופנישדות|אופנישדי]] יאג'נוולקיה, המצדדים בהישארותה של האלמנה בחיים ובזכותה לבחור את עתידה מול הלחץ החברתי. על פי כתבים אלו האלמנה צריכה להמשיך לחיות בבית אביה כאשר היא מנהלת אורח חיים טהור ונמנעת ממותרות.

האנגלים נמנעו מלדכא את מנהג הסאטי בהודו בעיקר בגלל פחד מהתנגדות ואי שקט. יחד עם זה הם הצהירו על עצמם כאחראים על רווחתם של נתיניהם ולכן לא יכלו להתעלם מסאטי לאורך זמן. הם ניסו לנהל את סאטי על ידי הבחנה בין מקרים חוקיים ללא חוקיים. ניסיון זה לא הצליח כי המפקדים בשטח, שבאו מתרבות אירופאית, תפשו את המקרים החוקיים והלא חוקיים כמתועבים [[מוסר|מוסרית]]ית במידה זהה.