מתי מדבר האחרונים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שוחזר מעריכות של אכול בצל (שיחה) לעריכה האחרונה של בריאן
מ שוחזר מעריכות של Gilgamesh (שיחה) לעריכה האחרונה של אכול בצל
שורה 90:
 
|valign="top" |סיפור [[יציאת מצרים]] ה[[מקרא|מקראי]] ופרשת נדודיו של [[דור המדבר]] עומד במרכז השירה, כמקור הרעיוני וכאמצעי ה[[מטאפורה|מטאפורי]]. האני השר [[הרמז|משוחח]] עם הסיפור המקראי ושואב ממנו תובנה והנחיה למצבו של עם ישראל הנמצא בארצות הגולה בתקופת חיבור השירה, במפנה [[המאה ה-19|המאות ה-19]] - [[המאה ה-20|ה-20]].
האני השר קורא לקהל הקוראים, לחלוצים או לחברים להתעורר ממצבם, מחייהם בשממה, ולהתגייס למאבק ממושך וארוך. חייהם בהווה מתוארים כחיי נוודים במדבר, אולם לפני משתרעת דרך רחבה אשר תוביל אותם לארץ חדשה. השימוש במטאפורה [[מקרא|המקראית]] מציבה וודאות תוכנית ורעיונית, שמדובר ב[[ארץ ישראל]] ועל הנקראים לצאת ולכבוש אותה. קריאה זו היא ברוח הנאמר ב[[ספר יהושע]]:{{הערה|{{תנ"ך|יהושע|ה|ג|ד}}.}}{{ש}}{{ציטוטון|וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים, כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: ... כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָהה', אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָהה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָהה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:}}{{ש}}
 
הזמן הפואטי-מטאפורי הוא לאחר "ארבעים שנה", כלומר לאחר דור הנדודים במדבר סיני וערב הכניסה לארץ; האני השר מזכיר את "דור המדבר", לפי ה[[מקרא]] ומסורת [[חז"ל]] ששים אלף נפש, שגופותיהם נטמנו בדרך הנדודים, כמסופר ב[[ספר שמות]]:{{הערה|{{תנ"ך|שמות|יב|לז}}.}} {{ציטוטון|וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף}} בהמשך חוזר המשורר אחורה בציר הזמן, אל מאורע יציאת מצרים עצמו, כאשר חלק מבני ישראל הססו אם לצאת מהעבדות ב[[מצרים העתיקה|מצרים]] או רצו לחזור אליה, בשל רצונם ב"סיר בשר"; על פי המספר ב[[ספר שמות]]:{{הערה|{{תנ"ך|שמות|ט"ז|א|י}}.}}{{ש}}{{ציטוטון|וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וילינו [וַיִּלּוֹנוּ] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָהה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר יְהוָהה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ווַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָהה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָהה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָהה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו [תַלִּינוּ] עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָהה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָהה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָהה':}}
 
כמו פסוקי המקרא, דברי חז"ל ופרשנותם לדורותיה, המשורר מלגלג על תאוותנותם, שמנעה מהם יציאה לחופש, וכמעט גם הכשילה את כלל האומה. אזכורים אלו, מפסוקי המקרא וספרות המדרש על יציאת מצרים מוסבים בפי המשורר על מגזרים בקהילות ישראל בגולה, אשר מאנו להאמין או להצטרף אל ההצעה [[ציונות|הציונית]] ולמפעל ההתיישבות החדש בארץ ישראל מתקופת [[העלייה הראשונה]].
המשורר קורא ומייעץ לבני האומה לצאת מן הגולה, הנדמית למדבר, כמו מדבר סיני, שממה רוחני וחומרי, ולשמוע אל הקול הקורא להם ללכת אל ארץ ישראל. עם זאת, מייעץ האני השר לעולים מן הגולה, לא להרים את קולם, ולנוע בדרכם מבלי להרגיז את יושבי הסביבה המדברית, שהיא מטאפורה לגולה. והוא מדגיש לפני קוראיו - המגויסים למעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל את ההבדלים בין חיי הנדודים במדבר, שבהם המזון הוא „שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם”, לבין חיי העמל והעבודה הקשה המזומנים להם בארץ ישראל. חיי המדבר הם רק לכאורה רוחניים על פי המשורר; הם כ „אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים”. ואילו החיים בארץ ישראל מצטיינים בממשיות היצירה, כך במילים: „בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!”; ובנוסף, הוא קורא לבני עמו להפתח אל אל המנעד הנופי והמהותי של „עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם”.
 
מעמד כניסת עם ישראל לארץ ישראל ב[[תקופת ההתנחלות]], נלקח כמטאפורה למצבה העכשווי של האומה. נקודת המעבר המקראית המטאפורית בדרך אל ארץ ישראל, היא [[הר נבו]] שעליו התייצב [[משה]] לראות את הארץ שאליה לא נכנס על פי צו האל, על פי המסופר ב[[ספר במדבר]] וב[[ספר דברים]]:{{הערה|{{תנ"ך|במדבר|לג|מז}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לב|מט}}.}}{{הערה|{{תנ"ך|דברים|לד|א|יב}}.}}{{ש}}{{ציטוטון|וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָהה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר: וַיֹּאמֶר יְהוָהה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר: וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָהה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָהה': וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ... וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָהה' אֶת מֹשֶׁה: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָהה' פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָהה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:}}{{ש}}עמידתו של [[יהושע בן נון|יהושע]] בראש הצבא של בני ישראל היא מטאפורה לצבאיות, להתחמשות ולהקמת כח מגן הנדרשת מן העולים והיישוב היהודי בארץ. אולם האומה מתמהמהת מלבנות את כוחות המגן ומתרפק על זכרו של המנהיג הדגול, משה, שהוציאו מעבדות לחירות; והיא ניצבת על פרשת דרכים; בין קריאת החצוצרות לכניסה אל הארץ, לבין חיי המדבר.
|}