טרזיינשטט – הבדלי גרסאות

ב-24 נובמבר [[1941]] הגיעו המגורשים הראשונים, ועד סוף מאי [[1942]] גורשו לגטו כ־30,000 יהודים – כשליש מיהודי [[הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה]]. ביולי 1942 הפכה טרזיינשטט למקום הסגר לאוכלוסייה יהודית בלבד בתוך חומותיה. "זקן היהודים" של הגטו היה [[יעקב אדלשטיין (פעיל ציוני)|יעקב אדלשטיין]], מנהיג התנועה הציונית בצ'כיה שהיה בן 38 בעת קבלת התפקיד. אדלשטיין ניסה לבנות ברחבי המחנה עיר יהודית של ממש, כאינטרס יהודי, ובניגוד לראשי [[יודנראט]] אחרים עמד בתוקף על זכויות התושבים ככל שאפשרו לו התנאים. כך, למשל, ביקש להתפטר בשל [[הוצאה להורג|ההוצאות להורג]]; ההתפטרות לא התקבלה, אך למשך תקופה קצרה עד סיום תפקידו בשנת 1943 לא היו עוד הוצאות להורג בטרזיינשטט. הוא גם העז להתעמת אישית עם [[אדולף אייכמן]], ודחה את הצעת ארגון "[[החלוץ]]" להבריחו מהמחנה. <ref>למרות אומץ ליבו של אדלשטיין , ה"יודנראט" (הממשל היהודי) במחנה היה בעל סמכויות מוחלשות. לא הייתה לממשל זה סמכות להחליט בענייני שלטון עצמי מהותיים, כדוגמת חלוקת מזון, ולא הייתה בו משטרה יהודית. אדלשטיין עצמו נשלח לאושוויץ בדצמבר 1943, עם משפחתו, שם הוצא להורג.</ref> מחליפו בתפקיד היה [[פאול אפשטיין]] וכשאפשטיין הוצא להורג בידי הגרמנים בספטמבר [[1944]] מונה לראש היודנראט [[בנימין מורמלשטיין]].

בהמשךלטרזיינשטט הגיעו לטרזיינשטט אלפי מגורשים יהודים משטחי גרמניה ומ[[אוסטריה]], רובם קשישים וחלקם בעלי אותות מ[[מלחמת העולם הראשונה]], שהנאצים בחרו שלא לשולחם באופן ישיר ל[[מחנה השמדה|מחנות השמדה]]. יוצאי הקהילות הרבות שרוכזו בו, הפכו את המקום למעין בבואה ליהדות [[מערב אירופה]]. חלק גדול מתושבי המחנה היה יהודים [[משומד|מומרים]], יהודים למחצה, או יהודים הנשואים נישואי תערובת, שקרוביהם ה[[הגזע הארי|אריים]] השתדלו למענם.<ref name="Nishmit S" /> עם זאת, היו במקום גם יהודים [[חרדים]].