אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 52:
בשנות ה-60' של המאה ה-18, בעוד האופרה קומיק משגשגת, דשדשה האופרה הצרפתית הרצינית במי אפסיים משמימים. ראמו מת ב-1764 וה"טרגדיה במוזיקה" האחרונה הגדולה שלו, Les Boréades לא הגיעה כלל לידי ביצוע. דומה היה שאף מלחין צרפתי איננו מוכשר לתפוס את מקומו. הפתרון היה לייבא דמות מובילה מחוץ לגבולות צרפת. המלחין ה[[גרמני]] [[כריסטוף ויליבלד גלוק]] התפרסם כבר ברפורמות שעשה באופרה האיטלקית - החלפת [[אופרה סריה]] המסורתית בסגנון דרמטי וישיר הרבה יותר של תיאטרון מוזיקלי, החל מ"אורפיאו ואאורידיצ'ה" (1762).{{הערה|1=ג'ון סטנלי, "מוסיקה קלאסית", עמ' 108}} גלוק התפעל מהאופרה הצרפתית והטמיע את לקחי ראמו ורוסו גם יחד. בחסות תלמידתו לשעבר למוזיקה, [[מארי אנטואנט]], שנישאה ב-1770 למיועד למלך צרפת, [[לואי ה-16]] חתם גלוק עם הנהלת האופרה של פריז חוזה לשש יצירות בימתיות. בכורת יצירתו הראשונה בפריז, "איפיגניה באאוליס" ([[19 באפריל]] [[1774]]), הציתה מחלוקת אדירה, כמעט מלחמה, שלא הייתה כמותה בעיר מאז [[ריב הליצנים]]. יריבי גלוק הביאו לפריז את המלחין האיטלקי המוביל [[ניקולו פיצ'יני]] כדי להפגין את עליונות האופרה ה[[נאפולי]]טנית, והעיר התפלגה במחלוקת בין ה"גלוקיסטים" ל"פיצ'יניסטים".
 
ב-[[2 באוגוסט]] [[1774]] עלתה על בימות פריז "אורפיאו ואורידיצ'ה" בגרסה צרפתית, כשהתפקיד הראשי מועבר מקאסטראטו לקונטרה-טנור בהתאם להעדפה הצרפתית (מאז ימי לולי) לקולות טנור גבוהים. הקהל הפריזאי קיבל הפעם ביתר אהדה את היצירה של גלוק. בהמשך כתב גלוק גרסה מעובדת לצרפתית ל"אלצ'סטה" וחיבר את האופרות החדשות "ארמידה" (1777), "איפיגניה בטאוריס" (1779) ו"אקו ונרקיס". אחרי כישלון האופרה האחרונה מתוכן, עזב גלוק את פריז ופרש מן ההלחנה; אך בפרישתו הותיר אחריו שובל של השפעה על המוזיקה הצרפתית ומספר מלחינים לא-צרפתים אחרים באו בעקבותיו לפריז, ביניהם [[אנטוניו סליירי]] ("הדאנאים", 1784) וסאקיני (אדיפוס בקולון, 1786).{{הערה|ברוס אלאן בראון וג'וליאן ראשטון, "כריסטוף ויליבלד גלוק" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}
 
==מהמהפכה לרוסיני==