שירת הניבלונגים – הבדלי גרסאות

האתוס של הנאמנות סיפק בסיס לפטריוטיזם הלאומי בתחילת [[המאה ה-19]]. לאחר [[מהפכת 1848]] וקריסת המעמד ה[[בורגנות|בורגני]], התנחמו בה כמקור לחיזוק נפשי מול המדינה. גם ה[[נאצים]], עשונעזרו בה שימוש לצורך פולחןלפולחן ההערצה למנהיג ולמדינה. שירת הניבלונגים העניקה השראה רבה להוגי הדעות והסופרים מן [[הזרם הרומנטי באמנות]] הגרמנית.

על רקע זה לא ניתן להתייחס לגיבורים כטובים או רעים אלא לכאלה המתמודדים עם הגורל המיועד להם. בהתמודדות עם הגורל, נושאת כל דמות בתפקיד ויעודוייעוד האופיינים לה, ועליה לפעול להגשמתם ללא התחבטות בשאלות [[מוסר]]יות. גישה זו של העדפת השעה, אופיינית כאמור לעולם האלילי הקדום העומד ביסודו של האפוס.

חוקרים גרמנים כ[[פרידריך ראנקה]] רואים את ערכי הכבוד והנאמנות במרכז. המוות עדיף על מחילת כבוד. המוות אינו עונש אלא גורל מחייב ולא נושא בחובו הרהור מוסרי. לעתים המוות הוא הגשמת היעודהייעוד של החיים כמו למשל באירוע הטבח ההמוני בארמון בסוף האפוס. המוות מביא את התהילה הנצחית. הנקמה היא כלי נוסף של ביטוי עצמי. קיצונית ככל שיהיה מעשה הנקם, כמעשה קרימהילדה בטבח הארמון, זהו ביטוי של השגת המטרה שהוצבה לגורלו של אדם.

בשנת [[1988]] יצאה לאור בהוצאת עם עובד מהדורה עברית של שירת הניבלונגים בנוסח פרוזאי בתרגום ועריכה מאת [[שלמה טנאי]]. המחבר בחר בנוסח סיפורי ולא שירי מכיוון שלדעתו תרגום כזה אינו מעשי. טנאי טוען כי ניתן למצות את התוכן, העוצמה והמהות של היצירה גם בנוסח הסיפורי. עבודתו מתבססת על תרגום ממקורות שונים וכולל הרחבות מתוך כתבים קדומים המשמשים כתשתית לשירת הניבלונגים.