אלכסנדר מקלין (רופא) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שלומית קדם (שיחה | תרומות) מ תקלדה |
שלומית קדם (שיחה | תרומות) |
||
שורה 10:
{{ערך מורחב|המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית}}
זמן קצר לאחר קבלת התואר פנה בבקשה להצטרף למשלחתו של שקלטון. כיון שלא קיבל מענה למכתבו, התייצב במשרדו של שקלטון, שאץ-רץ לדרכו והורה לו להמתין לו עד שובו. כששב לאחר שעות, מצא את מקלין מחכה בסבלנות. כשנשאל למה הוא רוצה להצטרף למשלחת, אמר "אינני יודע. אני פשוט רוצה", והתקבל.{{הערה|קים היקוקס, "שקלטון, האתגר האנטארקטי", עמ' 49-50}} נוסף לחובותיו כרופא מונה לטפל בכלבי האונייה ולנהוג בצוות כלבי מזחלת. שישה מחברי המשלחת בהם מקלין, קיבלו כל אחד צוות כלבים לאמן. המלאכה לא הייתה קלה, כלבי המזחלות הגדולים והכבדים נטו לעתים לתוקפנות, אך האנשים השתלטו על המשימה.{{הערה|היקוקס, עמ' 90}}
זמן קצר לאחר קבלת התואר פנה בבקשה להצטרף למשלחתו של שקלטון והתקבל. נוסף לחובותיו כרופא מונה לטפל בכלבי האונייה ולנהוג בצוות כלבי מזחלת. אוניית המשלחת, [[אנדיורנס (אונייה, 1912)|אנדיורנס]], נלכדה בקרח ים דחוס ובסופו של דבר נמחצה בתוכו, ושקלטון ואנשיו נאלצו לחנות על מצוף קרח. מקלין וצוות הכלבים שלו עסקו בעבודת חילוץ ציוד ומצרכי מזון מן הספינה הלכודה והביאו [[כלב ים|כלבי ים]] שניצודו לשמש מזון לאנשי המשלחת. המצוף שעליו הקימו את מה שכינו "מחנה הסבלנות", בהמתנה ממושכת להופעת נתיב מים פתוחים שיאפשר להם להיחלץ ממנו, הלך והתבקע ושקלטון נאלץ להוביל את אנשיו ממצוף אחד לאחר , עד שלבסוף נבקע לפניהם נתיב, שבו יכלו להפליג בשלוש סירות הצלה אל אחד משני יעדים אפשריים. עם הזמן היה הכרח לירות בכל כלבי המזחלות, אך הצוות של מקלין היה האחרון להמתה.▼
אוניית המשלחת, [[אנדיורנס (אונייה, 1912)|אנדיורנס]], נלכדה בקרח ים דחוס, שסגר עליה מכל עבר ואיים למחוץ אותה בלחצו. ביום השלישי לכליאה בקרח, בעוד האנשים עמלים יומם ולילה לשאוב את המים ולנסות ליישר את כלי השייט, הופיעה לפתע משלחת של שמונה פינגווינים קיסריים והתייצבה מול האוניה הנאבקת על חייה. הפינגווינים הרימו את ראשיהם והשמיעו קריאת קינה, שאיש מחברי המשלחת לא שמע כמותה מעולם. מקלין הבחין, שלא רק מקלויד, השטוף באמונות תפלות, אלא גם שקלטון עצמו נחרד.{{הערה|היקוקס, עמ' 101}}
▲
לאחר מסע מפרך והרה-סכנות הצליחו שלוש הסירות להגיע בשלום אל [[אי הפיל]]. שקלטון יצא עם עוד חמישה אנשים להזעיק עזרה מ[[ג'ורג'יה הדרומית]] ויתר 22 אנשי המשלחת נשארו באי הפיל, בתנאים קשים של קור, רטיבות ורעב. ידיהם של שני הרופאים, מקלין ו[[ג'יימס מק אילרוי|מק אילרוי]], היו מלאות בטיפול בחולים, ללא חומרים מתאימים, כך שעקירת שן התבצעה ללא הרדמה וכאשר הוחלט בחודש יוני, כשההצלה לא נראתה באופק, על קטיעת בהונותיו נגועות הנמק של [[פירס בלקבורו|בלקבורו]], התבצע הניתוח בתנאי שדה, כשמקלין ממונה על ההרדמה ומקאילרוי מבצע את הקיטוע בעזרת [[פרנק ויילד]].{{הערה|היקוקס, עמ' 146}}
ספינת החילוץ, "ילכו" ה[[צילה|צ'יליאנית]], הגיעה לבסוף אל אי הפיל ב-30 באוגוסט 1916. למראה הספינה הקרבה, פרצו כל האנשים אל החוף, הדליקו משואה מאולתרת ומקלין הניף מעיל ברברי על גבי משוט, אך המעיל נתקע בחצי התורן ולבו של שקלטון, הצופה במשקפת מעל הספינה, נחמץ בקרבו למחשבה, שמי מאנשיו אבד. הוא מנה אותם אחד אחד בבואם ואז הריע: "כולם כאן! כולם ניצלו!"{{הערה|היקוקס, עמ' 174}}
==לקריאה נוספת==
| |||