אם קריאה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
WillRock41 (שיחה | תרומות)
ביטול גרסה 15523153 של WillRock41 (שיחה) לא משתמשים ב-IPA בבלשנות היסטורית. יש קונבנציות תעתיק אחרות.
שורה 5:
ככל הנראה, בעברית הקדומה - עוד לפני ה[[עברית מקראית|עברית המקראית]] - נהגו לכתוב ב[[כתיב עברי|כתיב העברי]] רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו [[עיצור|עיצורים]] בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון [[תנועה (פונולוגיה)|התנועות]] ([[ניקוד]]). כך למשל המילים '''שבר''', '''שיבּר''', '''שביר''', '''שבְרה''', '''שובר''' ו'''שבוּר''' נכתבו באותה דרך - '''שבר''', כלומר נכתבו העיצורים בלבד.
 
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקוראים, שנדרשו למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים. לכן, כבר בדורות קדומים, החלו להשתמש בארבע האותיות [[א]][[ה]][[ו]]"[[י]] גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של [[כיווץ דיפתונג]]) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה [[הגייה|נהגתה]] בעבר המילה יוֹם כ-[jawmyawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו' לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו', י' (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א', ה' (בעקבות היחלשות ה[[עיצורים סדקיים|עיצורים הסדקיים]] {{יפא|[ʔ]}} ו-[h]), ומשום כך האותיות ו', י' משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (ו' ל[[חולם]] ול[[שורוק]], י' ל[[חיריק]] ול[[צירה]] מלא), והאותיות א', ה' משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).
 
ב[[תקופת בית שני]] התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש ב[[כתיב מלא|כתיב המלא]]. בתעודות מימי בית שני, כמו [[המגילות הגנוזות]] או [[איגרות בר כוכבא]], מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו '''לוא''' (=לא), '''כיא''' (=כי), ו'''בקוראכה''' (=בקראך). ב[[לשון חז"ל]] כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. בתקופת [[המסורה]] כנראה כבר הורגש שאימות הקריאה אינן מספיקות למסירת המידע המלא על אופן הגייתה של המילה, ולכן פותחו סימני ה[[ניקוד]], המשמשים עד היום בצד אימות הקריאה.