פתיחת התפריט הראשי

אם קריאה

אות עברית שמשמשת תנועה ולא עיצור

אֵם קְרִיאָה היא אות בכתיב של העברית ושל מספר שפות שמיות נוספות, שמשתמשים בה לציון תנועה, ולא עיצור כבדרך כלל. בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה.

התפתחותעריכה

ככל הנראה, בעברית הקדומה — עוד לפני העברית המקראית — נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. הכתיב סימן עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל, המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך — שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.

דרך זו הקשתה על הקוראים לפענח את הכתוב, והם נדרשו למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק יש לקרוא את המילים. לכן, כבר בדורות קדומים, החלו להשתמש בארבע אותיות אהו"י גם כסימנים לציון תנועות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים מסוימים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה נשארו האותיות כשהיו, אך החלו לקוראן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו' לשמש כאם קריאה לתנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות וי"ו ויו"ד (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות אל"ף וה"א (בעקבות היחלשות העיצורים הסדקיים [ʔ] ו-[h]), ומשום כך האותיות וי"ו ויו"ד משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (וי"ו לחולם מלא ולשורוק, יו"ד לחיריק, צירי וסגול מלאים), והאותיות אל"ף וה"א משמשות כאם קריאה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).

בתקופת בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), והרבו להשתמש בה בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים דרך כתיב הנקראת "כתיב מלא שבמלא". בדרך זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות שאיננו נוהגים להכניס בהם אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כי), ובקוראכה (=בקוראך). בלשון חז"ל כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. נראה כי בתקופת המסורה כבר הורגש שאין די באימות הקריאה כדי למסור מידע מלא על אופן ההגייה של המילים. לכן פותחו סימני הניקוד, והם משמשים עד היום בצד אימות הקריאה.

שימוש בעבריתעריכה

בעברית משמשות ארבע האותיות א', ה', ו', י' כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:

  • י' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).במקרים בודדים גם לתנועת a.
  • ו' משמשת כאם קריאה לתנועת o ולתנועת u.
  • ה' משמשת כאם קריאה לתנועות a, e ולתנועת o אך בסוף מילה בלבד. ה' בסוף מילה שאיננה אם קריאה מסומנת במפיק.
    • ה' מסמנת אם קריאה רק בסוף מילה חוץ משמות פרטיים כגון פְדָּהצּור, עֲשָּהאֵל (כנראה אחד התהליכים שהביאו לסימונה של ה/ כאם קריאה הוא התפתחות צורן הנקבה בעברית. הצורה העתיקה של הצורן הזה הייתה at).
    • כנראה מסימון a בסוף תיבה (סביר להניח שבהשפעת צורן הנקבה) עברה ה-ה' לסמן גם e (צירה) ו- ɛ (סגול) בסוף תיבה .
    • בתקופה מוקדמת שימשה ה גם לציון התנועה o של כינוי הקניין החבור של הנסתר, כפי שיש בכתובות לכיש: לקחֹה, אתֹה, עבדֹה. יש כמה תאוריות על הכתיב ב-ה, הרווחת ביותר היא לפי השחזור של הכינוי החבור כ-ahu* .הכתיב ב-ה' משקף את היסוד העיצורי הקדום של הכינוי החבור
  • א' משמשת כאם קריאה לכל התנועות חוץ מתנועת u באופן נדיר יחסית.
    • א' משמשת כאם קריאה כמעט רק במקומות שהייתה בהם פעם א' עיצורית, כמו במילים: ראש, ראשית, מָצָא וכו'. המקומות שבהם היא משמשת אם קריאה בלי מקור היסטורי עיצורי מעטים ביותר במקרא, למשל בספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז מופיעה המילה דג בכתיב "דָּאג" עם א' בתור אם קריאה.

בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ומילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). בעברית המודרנית נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה האקדמיה ללשון העברית.

דוגמאות:

  • האות א היא אם קריאה במילים בראשית, מוצא, צאן, ראשון, צוואר; היא עיצור במילים אמיר, מתאים, האכלה.
  • האות ה היא אם קריאה במילים שונה, צורה, איפה; היא עיצור במילים הרס, מדהים, גבוה.
  • האות ו היא אם קריאה במילים מום, שור, אחו; היא עיצור במילים ורד, דוור, תקווה, סתיו.
  • האות י היא אם קריאה במילים שיר, עירום, דלי, סתיו; היא עיצור במילים ים, מדויק, בנאי. במילה "בנייה" היו"ד הראשונה היא אם קריאה והשנייה – עיצור.

שימוש בשפות אחרותעריכה

אימות קריאה משמשות גם בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית וערבית. בערבית משמשות האותיות ا, و, ي, המקבילות לאותיות העבריות א, ו, י, לציון התנועות a ארוכה, u ארוכה ו-i ארוכה בהתאמה. השימוש באימות הקריאה בערבית עקבי, ומספר יוצאי הדופן קטן מאוד.

קישורים חיצונייםעריכה