פסק דין הנדלמן – הבדלי גרסאות

בית המשפט קיבל את טענת ההגנה, לפיה: "משחפץ המחוקק לייחד פעולות למקצוע מסוייםמסוים הורה כך בהוראה מפורשת"{{הערה|לדוגמה-לגבי [[עורך דין]] בסע' 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, לגבי משקיע פיננסי בסעיפים 2(א) ו-39(א) לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995}}, ואכן, לגבי ייצוג נישומים בפני רשויות המס, המחוקק אסר זאת במפורש על מי שאינו רשום בפנקס יועצי-מס,{{הערה|סעיף 236ב1(א), הקובע: "לא יעסוק אדם בייצוג נישומים אלא אם כן הוא רשאי לייצג נישומים לפי פקודה זו"}}. בנוסף, כותרת הסעיפים, שיש לה משמעות משפטית בהבהרת תוכן הסעיפים{{הערה|[[אהרן ברק]]: "החוק אינו רק הסעיפים עצמם, אלא גם, כאמור, אביזרי החקיקה השונים. שם החוק, החלוקה לפרקים, כותרות הפרקים, כותרות המשנה, כותרות השוליים והפיסוק – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהחוק. על כן הם עשויים ללמד על תכליתו." '''פרשנות במשפט''' כרך שני, עמ' 319}}, נוסחה: "ייצוג ללא הרשאה", וזה מוכיח שהסעיף אינו עוסק באיסור על ייעוץ ללא ייצוג.

לטענת ההגנה, מאחר והחוקשהחוק לא אסר כלל על ייעוץ בענייני מסים, אלא רק הסדיר ייצוג נישומים מול רשויות המס, הרי שהאיסור האמור על כינוי עצמי בתואר "יועץ מס", בלתי מידתי. פרקליטות מחוז תל אביב (אשר הגישה את כתב האישום) הסכימה לטענה, אך פרקליטת המדינה חייבה את הפרקליטות להתנגד.

האיסור האמור, שמחייב יועצי מס ותיקים להשמיט את תיאור פעילותם וכינוי עיסוקם, עלול לפגוע ולמוטט מקור פרנסתם. לקוחותיהם ישקלו המשך עבודתם עמם ולקוחות פוטנציאליים ימנעו מלבקש שירותיהם. לא מדובר בסכנות תיאורטיותתאורטיות. אלא בסכנות קרובות וודאיות. על כן ברור שהאיסור פוגע בזכות היסוד: חופש העיסוק.