|
הישיבה הוקמה ב[[בית הרב]] בירושלים, במקום שבו נמצא היום "מוזיאון הרב קוק" (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך ל[[כיכר ציון]]). הלימוד בישיבה היה בדומה ללימוד בישיבות המסורתיות הרגילות, בש"ס ובפוסקים. אך הונהג בה חידוש מהפכני, בכך שהיו בה מספר שיעורים בנושאי [[אמונה]], שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי [[דוד כהן (רב)|דוד כהן]]. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי [[תנ"ך]], שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב [[צבי יהודה קוק]]. בישיבה לימדו גם הרב [[יעקב משה חרל"פ]], רבה של שכונת [[שערי חסד]], הרב [[שלום נתן רענן]], ועוד. לצד הראי"ה, התמנה הרב [[אברהם אהרון בורשטיין]], הגאון מטבריג, שעלה לארץ בשנת תרפ"ד ([[1924]]) והחל לכהן כראש ישיבה ב[[אדר]] [[תרפ"ה]], ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר ב[[י"ט בכסלו]] [[תרפ"ו]] ([[1926]]) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. היו מגעים להזמנתו של רבי [[שמעון שקופ]] על מנת שילמד בישיבה, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל<ref>שמריה גרשוני, [http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=333 "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב : רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות"], [[המעיין (כתב עת)|המעיין]], תשרי תש"ע, עמ' 79-96.</ref>.
התלמידיםבזכרונותיו של הרב [[דוד כהן (רב)|הרב הנזיר]], שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה, משנת תרפ"ג ישנה עדות על הניצנים הראשונים בישיבהשל היוכינון ככלהישיבה: הנראה"בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד - היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים האלו היו שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה ומ[[בעל תפילה|בעלי התפילה]] שזה, ואריה בוריאנסקי.{{הערה|ראו [http://www.beit-harav.org.il/UploadFiles/beit-harav/גליון%20146%20-%20לחודש%20חשון.pdf הרב שבתי שמואלי], "מגד ירחים", גיליון 146, [[חשוון]] [[תשע"ב]], עמ' 4.}} בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. יחד עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא איפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו ב[[ארצות הברית]] השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר [[השפל הגדול|הכלכלי העולמי]] בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה <ref>בספר "אמרי שפר" ("דמויות", הרב צבי יהודה), מספר הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] שבזמן שמצבה הכלכלי של הישיבה היה רע, תורמים שאלו את הרב צבי יהודה במה אפשר לעזור לישיבה, והרב צבי יהודה שלא הכיר צורת מטבע (בגלל שהיה שקוע בתורה), ענה שחסרים כמה סטנדרים לתלמידים. ומאז לא נתנו לו לנהל את הישיבה.</ref>, נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת [[תרצ"ה]] ([[1935]]).
לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. חלק מן התלמידים השתתפו ב[[תרצ"ב]] בהקמת "[[מכון אריאל|מכון הרי פישל לדרישת התלמוד]]".
|
