ישיבת מרכז הרב

ישיבה גבוהה ציונית-דתית בירושלים. הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל

מרכז הרב – הישיבה המרכזית העולמית (מכונה "מרכז", במלעיל) היא הישיבה הציונית דתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל. הישיבה מילאה תפקיד מרכזי בתולדות הציונות הדתית, ובימי הרב צבי יהודה קוק הייתה מוסד החינוך המרכזי של ציבור זה. רבים ממקימי הישיבות הציוניות בדור הבא למדו בה, והיא נחשבת ל"אם הישיבות הציוניות".

ישיבת מרכז הרב
ישיבה גדולה
השתייכות ציונות דתית
תקופת הפעילות ה'תרפ"ד, 1924 – הווה
מייסדים הרב אברהם יצחק הכהן קוק
בעלי תפקידים
מנהל יעקב אלעזר כהנא שפירא (2007) עריכת הנתון בוויקינתונים
ראש הישיבה הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא
תלמידים
כ-700 תלמידים ואברכים[1]
מיקום
מיקום הרב צבי יהודה 12, ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
קואורדינטות 31°47′16″N 35°11′48″E / 31.7879°N 35.1967°E / 31.7879; 35.1967
mercazharav.org.il
(למפת ירושלים רגילה)
 
ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישיבת "מרכז הרב" נוסדה בשנת ה'תרפ"ד (1924) על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), ושכנה בבית הרב. בשנת ה'תשכ"ה (1964) עברה הישיבה למשכנה הנוכחי, בשכונת קריית משה בירושלים[2]. בראשה עומד הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא.

הראי"ה קוק, מייסד וראש הישיבה

רקע עריכה

ישיבת הרב קוק ביפו עריכה

  ערך מורחב – ישיבת הרב קוק ביפו

הרב קוק הקים ישיבה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ביפו שבה כיהן כרב, וזאת כדי לא להיכנס לעימותים עם היישוב הישן. לצורך כך הוא פנה למנהיגי המזרחי ופרסם מודעות בעיתונות. הישיבה קמה בשנת ה'תרס"ט (1909). היא מנתה עשרות ספורות של תלמידים וכעבור מספר שנים התפרקה.

תוכנית הלימודים בה כללה בין היתר לימוד פנימיות התורה[3], אמונה ומחשבת ישראל[4], בנוסף לסדרי הלימוד הרגילים הנהוגים בישיבות – לימוד ש"ס ופוסקים בבקיאות ובעיון – בהכוונתו של הראי"ה, ועל פי דרכו.

חזון הישיבה של הרב קוק עריכה

כחלק מתהליך בניין האומה וגאולת ישראל, ראה הרב קוק צורך בהקמת "ישיבה מרכזית עולמית" שתשכון דווקא בירושלים ושממנה תצא תורה לכל העולם:

אני מלא תקוה שכל גדולי ישראל וכל המצפים לישועת ה' בארץ אבותינו יקומו ויתאחדו להקים לאור עולם את הבנין הגדול הזה! ישיבה מרכזית עולמית לישראל בירושלים. ירושלים עיר הקודש, בירת העבר והעתיד שלנו צריכה להיות חזות הכל של כל לב טהור וכל בעל נשמה מרגשת החדורה ברוח החיים של קדש בישראל. ועלינו להקים בתוכה ישיבה מרכזית עולמית כבירה ואדירה לא רק בעד בני ארץ ישראל, כי אם בעד כל הגולה כולה, אשר אליה ינהרו כל הצעירים למודי ה' המצוינים בכשרון ושאר רוח מכל תופשי התורה בכל תפוצות הגולה, ויעלו ירושלימה 'לקצה בגבעות ולסתת בהרים לפרק הויות ולתרץ שברים', להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בה בתורת ארץ ישראל ובתחית הקודש על אדמת הקודש! שם במקום 'ארזים', בתוככי המרכז הגדול והקדוש הזה יקבלו הם תורת חיים מאוצר חיים ושם יכירו וידעו גם הם את הוד הקדושה, התפארת והעז אשר אנחנו חשים ומרגישים בארץ חמדתנו ועתידנו, וכמה גדול הוא כח האוויר המחכים של ארץ קדשינו להשפיע עלינו שפע חיים ואורה על דרכינו. שם במקום הקודש יבינו 'בחורי ישראל' ובחיריו את הכח המרכזי הפועל ב'כנסת ישראל' היושבת על אדמת הקודש...

בהמשך דבריו מסביר הרב קוק, שאמנם ישנן ישיבות רבות וחשובות, אך הן אינן מספיקות. על אף שהן מרבות תורה וחכמה. זאת מפני שלצורך השלמת הצביון של תחיית האומה עם תחיית הקודש בארץ ישראל, עליהן להיכרך יחדיו, בישיבה המחברת את הלימוד עם תודעת התחייה והגאולה של האומה וארצה בשעה זו, מה שלא מתקיים בישיבות ההן. בישיבה זו יכרכו את לימוד הקודש עם תודעת תחיית האומה, וילמדו בה נושאים נוספים בתורה מלבד גמרא והלכה. לפי שאיפתו, התלמידים שיתכנסו לישיבה ויגדלו בה ישמשו לאחר מכן כמנהיגים בעם וכרבנים, או כסופרים, מחברים או יוצרים, מתוך תפיסת הגאולה ותחיית האומה.

היסטוריה עריכה

בחיי הראי"ה עריכה

ייסודה עריכה

עם התמנותו של הרב קוק לתפקיד הרב הראשי לישראל ורב העיר ירושלים, הוא החל לפעול למען הקמת ישיבה בירושלים. הרב דוד כהן (הנזיר) סיפר בזיכרונותיו משנת תרפ"ג:

"בקיץ שעבר ואני יושב בבית המדרש סגור ומסוגר, עטוף בטלית ותפילין ושוקד על תלמודי בקול ניגון ערב והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים לקראתי, ואשאלם, מה אתם רוצים? ללמוד – הייתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה ומייסדה, הרב יצחק לוי, הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה ויסודה, ויעדתיו לפנות מיד בזה אל הרב... כך הונח היסוד הראשון ונפתחה הישיבה". שני הבחורים היו שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בוירסקי[5].

בשנת תרפ"א (1920)[6] התכנס חוג תלמידים מישיבות בירושלים סביב הרב קוק ושמע ממנו שיעורים. חוג זה, שנועד להוות "הכנה ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", מנה כעשרים וחמישה תלמידים. בעיות כלכליות מנעו את פתיחת הישיבה במשך שנתיים, עד שהנדיב הארי פישל בנה את מעונו של הרב הראשי ובו גם בית מדרש. עם סיום הבנייה החלו ההכנות המעשיות להקמת הישיבה, שנוסדה שנה מאוחר יותר. את מגמתה של הישיבה הגדיר הראי"ה: "שיהא שם שמים, שם התורה, שם ישראל ושם ארץ ישראל, מתקדש על ידה".

הרב דוד כהן הכין הצעה לתוכנית הלימודים על פי בקשתו של הרב קוק. ההצעה כוללת לימודי תנ"ך וביקורת על ביקורת המקרא, בלשנות עברית, גאוגרפיה של ארץ ישראל, היסטוריה, מבואים לתורה שבעל פה, השתלשלות ההלכה, השוואת המשפט העברי למשפט הרומי, בוטניקה, אנטומיה ואסטרונומיה כמקצועות עזר לתלמוד ועוד. לימודי פילוסופיה יהודית כללו בהצעה בין היתר את פילון, רב סעדיה גאון, חובת הלבבות, מורה נבוכים, כוזרי, רמח"ל, קבלה וחסידות. התוכנית לא יושמה בפועל.

הישיבה בראשותו עריכה

 
בית הרב קוק, שבו שכנה הישיבה מהקמתה בשנת תרפ"ד (1924) ועד שנת תשכ"ד (1964)
 
חצר בית הרב

הישיבה הוקמה בבית הרב בירושלים, (כיום ברחוב הרב קוק, סמוך לכיכר ציון). לצד הראי"ה התמנה הרב אברהם אהרן בורשטין ("הגאון מטבריג"), שעלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ד (1924) והחל לכהן כראש ישיבה באדר תרפ"ה, ולשיעוריו הגיעו רבים מתלמידי החכמים שבירושלים, גם כאלה שלא היו קשורים לישיבת מרכז הרב. אך הוא נפטר בי"ט בכסלו תרפ"ו (1926) לאחר שהספיק ללמד בישיבה כתשעה חודשים בלבד. הרב שמעון שקופ הציע כי ימלא את התפקיד, אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל[7]. בישיבה לימדו גם הרב יעקב משה חרל"פ, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב דוד כהן - "הנזיר", הרב יצחק אריאלי, הרב שלום נתן רענן ועוד. הרב קוק עצמו לא תמיד מסר שיעורים ושיחות באופן קבוע, אך אף על פי כן האווירה הייתה באופן תמידי כזו שרוחו של הראי"ה חופפת עליה[8].

בשנותיה הראשונות מנתה הישיבה כמה עשרות תלמידים, והיא גדלה מעט במשך השנים והגיעה לבין שבעים לשמונים תלמידים. עם זאת, המצב הכלכלי של הישיבה לא אפשר לה להתפתח, ובשלב מסוים נמנעו מלקבל תלמידים חדשים אלא אם כן הם שילמו על מחייתם בעצמם (בניגוד למקובל באותה תקופה). בעקבות מסעות התרמה שנערכו בארצות הברית השתפר המצב הכלכלי, והישיבה התרחבה והגיעה ליותר משמונים תלמידים, אך בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה־30, כמו גם חוסר ניסיונו הניהולי של הרב צבי יהודה קוק שנתמנה באותה שנה למנהל הישיבה, נכנסה הישיבה שוב למצוקה תקציבית. למרות מסעות התרמה מחודשים, ומכתבים ששלח הראי"ה עצמו לאישים שונים, נותר המצב הקשה בעינו עד לפטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה (1935).

לישיבה הגיעו תלמידים בולטים מישיבות מזרח אירופה. ביניהם גם נכדו של החפץ חיים שנשלח על ידי סבו ללמוד אצל הרב קוק[9]. חלק מן התלמידים השתתפו בתרצ"ב בהקמת "מכון הרי פישל לדרישת התלמוד".

סדר הלימוד בישיבה בתקופה זו עריכה

לצד הלימוד הישיבתי המקובל, הונהג בישיבה חידוש בכך שניתנו בה שיעורים בנושאי מחשבת ישראל (המכונים בישיבה ובקרב ממשיכותיה "לימודי אמונה"), שניתנו בעיקר על ידי הראי"ה ו"הרב הנזיר" רבי דוד כהן. כמו כן הועברו בישיבה שיעורי תנ"ך, שעליהם הופקד בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה קוק.

כל אחד מהתלמידים למד מסכת שבה לבו חפץ, והלימוד היה עצמאי לגמרי ונטול פיקוח, וזאת בדומה לנהוג בישיבות היישוב הישן. בערבים התקיימו שיעורי הרבנים, והמעוניינים יכלו להשתתף בהם. הראי"ה נשא לעיתים את שיעורו בפלפול תלמודי במשך שעות, עד חצות הלילה, כשהוא מדבר בקול נמוך ובמהירות רבה. נושא השיעור היה מפורסם מראש, שכן נדרשו לתלמידים ימים של הכנה כדי לאפשר את הבנתו.

בזמן כהונת הרב יעקב משה חרל"פ כראש הישיבה עריכה

 
הרב יעקב משה חרל"פ

לאחר פטירתו של הראי"ה בשנת ה'תרצ"ה, התמנה לראשות הישיבה תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, והרב שלום נתן רענן התמנה למנהל הישיבה. תקופה זו הייתה קשה מבחינה כלכלית וביטחונית. אותות התקופה הזאת ניכרו גם בישיבה. בשנת תש"ה מונה לצוות הישיבה הרב אברהם שפירא, בוגר ישיבת חברון, בעקבות נישואיו לפנינה, אחות הרב רענן; הוא סירב קודם לכן לתפקיד ר"מ בישיבת פוניבז'. כמו חותנו, רא"ש נמנה עם קבוצת הרבנים שעסקו בלימוד תורה קונבנציונלי, בלי תת-דעת כמעט למשנה הקבלית-גאולית של הרבנים קוק[10].

במהלך מלחמת העצמאות התגייסו רבים מבני הישיבה לצה"ל, זאת חרף המחלוקת בשאלה זו בין הרב צבי יהודה שקרא לגיוס לבין הרב חרל"פ שהתנגד לו, בדומה לראשי ישיבות נוספים בירושלים באותה תקופה. היעדרות התלמידים בתקופה זו ונפילתם של מספר תלמידים גרמה לירידה במצב הישיבה.

בתקופה זו היו מגיעים רבים מישיבת "חברון" לשמוע שיעורים בישיבה, וכן הרב בן ציון אבא שאול מישיבת פורת יוסף[11].

עם היחלשותו של הרב חרל"פ, ביקש מהרב שפירא, שעד אז מסר אך שיעור קצר[12], שימלא את מקומו ויחל במסירת השיעור כללי, וכך נעשה[13].

בזמן כהונת הרב צבי יהודה קוק כראש הישיבה עריכה

בעודה ב"בית הרב" עריכה

 
הכניסה לבניין הישיבה בקריית משה
 
בניין ישיבת מרכז הרב מצידו האחורי
 
הרב צבי יהודה הכהן קוק ליד הספרייה בישיבה יחד עם הרב אברהם שפירא

עם פטירתו של הרב חרל"פ, בשנת תשי"ב, החל למלא את תפקיד ראש הישיבה בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה. בראשית התקופה, הייתה הישיבה קטנה מאוד מספר התלמידים היה מצומצם (ביניהם היו הרב אליעזר שפירא, הרב שבתי אטון והרב יוסף שלוש). למעט שני שיעורים כלליים של הרב רענן ושל הרב אברהם שפירא[14], לא ניתנו שיעורי גמרא בישיבה[15]. לאחר שנה מונה גם הרב מרדכי פרום לר"מ, ובשלב מסוים היה גם הרב זוסמן ריגר, גיסו של הרב רענן, נותן שיעור לכמה בחורים מהישיבה.[16] התקדמות מסוימת במקומה של הישיבה הייתה בגל תלמידים שהגיע אליה בשנת ה'תש"ט, ביניהם הרב דוב ליאור, הרב פרופ' נחום רקובר והרב יהושע רוזן[17].

בהמשך התחזקה הישיבה והייתה ל"ספינת הדגל" של הציבור הדתי לאומי. חיזוקה של הישיבה התאפשר בזכות שני גורמים עיקריים: האחת - החלטת הנהלת בני עקיבא שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות, יחד עם פעילותו החינוכית של הרב חיים דרוקמן בקרב חניכיו בשבט איתנים, והגעתו יחד עם כמה מהמובחרים שבהם - כמו הרב זלמן מלמד, הרב יעקב פילבר, הרב צפניה דרורי ואחרים - אל הישיבה; והשנייה - השתלבותה של ישיבת "משכן ישראל", בראשות הרב יעקב כלאב במרכז הרב (פעולה שנבעה מההחלטה הראשונה), עם הגעתם מונה גם הרב כלאב לר"מ בישיבה. לאחר מלחמת ששת הימים משכה הישיבה תשומת לב ציבורית לאחר שתנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידי הישיבה ובוגריה, הקימה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון, ותשומת לב זו גרמה שהישיבה פרצה לתודעה הציבורית.

הרצי"ה לימד בישיבה שיעורי תנ"ך ואמונה. היו גם בחורים מישיבת חברון כנסת ישראל שהגיעו להשתתף אצלו בשיעור. כאשר שמע הרצי"ה שיש מתלמידי הישיבה ששומעים שיעור בספר התניא, החל ללמד בתגובה את נפש החיים.[16] את השיעורים בגמרא מסרו הרב רענן, הרב כלאב, הרב פרום, והרב שפירא שהיה מוסר שיעור כללי ושוהה בישיבה בשעות הסדרים כדי לשוחח עם הבחורים בסוגיות[18].

הרב צבי יהודה הכהן קוק הדגיש בפני תלמידיו את חשיבות לימוד הלכות שמירת הלשון, והקפיד לקיים סדר לימוד בישיבת מרכז הרב בספר חפץ חיים מאת הרב ישראל מאיר הכהן מראדין[19].

בשנת ה'תשי"ט ביקש הרצי"ה מהרב שאול ישראלי להעביר שיעור כללי בישיבה. מאז ועד פטירתו נמסרו מדי שבוע שני שיעורים כלליים - שלו ושל הרב שפירא. כאשר הרב שפירא מוסר בנוסף שיעור מיוחד בקצות החושן במוצאי שבתות[20]. הרב ישראלי נחשב לראש ישיבה בתקופות מסוימות בחיי הרצי"ה[21].

המעבר לקריית משה עריכה

בחשוון תשכ"ה, מחמת ריבוי התלמידים[22], עברה הישיבה לשכונת קריית משה בירושלים, לבניין חדש שנבנה עבורה ברחוב בן דור (עם השנים הוסב שמו ל"רחוב הרב צבי יהודה"). בעשר השנים הבאות בית המדרש היה בבניין הפנימיה, במקום שבו נמצאים כיום חדרי השיעורים, ובשנת תשל"ה עבר בית המדרש למקומו הנוכחי. המעבר נתן לישיבה תנופה, נוספו ר"מים חדשים והרבה תלמידים. כמו כן היא החלה להתנהל באופן מסודר יותר, עם חלוקה לשיעורים לפי שכבות כמקובל, והרצי"ה החל במסירת שיעורים בשעות קבועות, בספרי הראי"ה, בכוזרי ובמסילת ישרים[23].

במשך הזמן שילב הרב צבי יהודה את בוגרי הישיבה בתחומי עיסוק שונים. הוא הטיל על הרבנים אריה שטרן ויוחנן פריד את הקמתו של מכון הלכה ברורה לפי חזונו של הראי"ה. גם כיום עומד הרב אריה שטרן בראש המכון. לר"מים בישיבה מינה הרב צבי יהודה את הרבנים יעקב אריאל, דוב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר, מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, מיכאל הרשקוביץ, יהושע רוזן ואברהם יצחק הלוי כלאב, ואת הרב יהושע צוקרמן לר"מ בשיעור לבוגרי צבא. למלמדי אמונה מינה את הרבנים חיים דרוקמן, יעקב פילבר, צבי ישראל טאו, יעקב לבנון, עודד ולנסקי, עוזי קלכהיים ומיכאל צבי נהוראי.

הרב צבי יהודה ראה מצווה משמעותית בשירות הצבאי, אך נזהר שלא לערב את תקופת השירות של תלמידיו בתוכניות הלימודים של הישיבה. הוא איפשר לתלמידים חופש בחירה בנוגע לתוכני הלימוד, אך הקפיד שהם ילמדו את הספר שמירת הלשון, העוסק בדיני לשון הרע, במשך כחצי שעה בכל יום. בעידודו הוקמה תוכנית הסדר מרכז לשירות צבאי מקוצר לבחורי הישיבה שהורחבה גם לישיבות גבוהות ציוניות אחרות.

הרב צבי יהודה עצמו היה מעביר שיעורים לבני הישיבה בשעות הצהרים. השיעורים היו בספר הכוזרי, בספר אורות, אורות התורה, אורות התשובה, ומסילת ישרים. בימי רביעי אחר הצהרים היה שיעור מיוחד באורות הקודש, שאליו הורשו להיכנס רק תלמידים מבוגרים, ובהם רבני ערים וישובים, ר"מים וראשי ישיבות. גולת הכותרת של השיעורים היה השיעור בפרשת השבוע שנערך במוצאי שבת, אליו היו מגיעים המונים, והוא הועבר באמצעות טלוויזיה במעגל סגור לחדרי הבית השונים, וגם לדירות השכנים.

בהמשך, שלח הרב צבי יהודה את הרבנים חיים דרוקמן, אליעזר ולדמן, דוב ליאור, יצחק בן שחר, זלמן ברוך מלמד, צפניה דרורי ואחרים להקים ישיבות חדשות, צעד שחיזק את מעמדה של הישיבה. בעקבות מלחמת ששת הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוביל הרצי"ה את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. תנועת גוש אמונים שהורכבה בעיקר מתלמידיו, שינתה למעשה את התודעה של הציונות הדתית. בכך הפך הרב צבי יהודה את הישיבה למובילה בציבור הדתי־לאומי.

במהלך שנת תשל"ב נפטרו הרב שלום נתן רענן והרב דוד כהן ("הנזיר"). מיד לאחר מכן, נפטר גם חתנו הרב מרדכי פרום שהיה ר"מ בולט בישיבה, מלבד שיעורים שהעביר לכלל תלמידי הישיבה הוא היה אחראי על קבלת התלמידים ואף נטל על עצמו לתקופה קצרה את ניהול הישיבה[דרוש מקור]. בהמשך מינה הרב צבי יהודה מספר ר"מים חדשים. במהלך שנים אלו צמחה הישיבה לסדר גודל של מאות תלמידים. מרכיב משמעותי בצמיחתה של הישיבה היה פריצתה לתודעה הציבורית בעקבות הקמת גוש אמונים.

באמצע ושלהי שנות השישים, עקב יציאתם של רבים מהר"מים החשובים (בייחוד הרבנים דרורי, דרוקמן, אריאל ופילבר) לעמוד בראש מוסדות או לנהל פעילויות משלהם, נותר ריק מסוים במרכז הרב. על רקע זה התאפשרה עלייתו לעמדת השפעה של הרב צבי ישראל טאו. הרב טאו, בן למשפחה ליברלית מווינה ובוגר גימנסיה שנמלט מביתו לא"י כדי ללמוד תורה, נחשב לחריג ואקסצנטרי בעיני יתר הלומדים. הוא העריץ את הרצי"ה, התעמק מאוד בתורתו הקבלית ונהג כלפיו בגינונים מעין-חסידיים ובהערצה עמוקה, שזכו לגינוי מרבים מהתלמידים הוותיקים; ראש הישיבה גמל לו בחיבה ובהכרה בו כמוציא ומביא מטעמו, והעריך אף את אשתו חנה, שסיכמה את שיעורי הרצי"ה. סביב הזוג טאו התגבש חוג משמעותי של אברכים ומשפחותיהם – כמו האחים שטרנברג והרב עודד ולנסקי – שהשליטו במרכז הרב אווירה של ציות גמור כלפי ראש הישיבה ועיסוק מרובה בתורתו ובתורת אביו הראי"ה. הרב טאו, שניצח על מגמה זו, נחשב כמעין "סגנו" של הרצי"ה, שהעתיר עליו כיבודים וסימן אותו כיורשו המיועד: מיכל בורגנסקי, שחקרה את הכולל בירושלים באמצע שנות ה-70, סברה שלא ניצב אתגר ממשי כלפיו כמחליף הצפוי, אם כי ציינה שר"מים ותיקים עיינו אותו.

ב-1978, לאחר שתלמיד שהמליץ שלא להפנות לטיפול פסיכיאטרי רצח את אשתו, גזר על עצמו הרב טאו מעין גלות מהישיבה למספר שנים והשפעתו נחלשה; הוא אף סירב להצעות להתמנות לראש ישיבה בפועל. הרב אברהם שפירא, שרחק כאמור מהעיסוק הקבלי והיה תלמיד חכם קונבנציונלי, החזיק כבר בסמכויות מנהלתיות רבות באותן שנים (כבן למשפחת רענן ששלטה בצד האדמיניסטרטיבי) ונחשב אף על ידי הרצי"ה כחלק מן ההנהגה[24]. הוא נשא בתואר "ראש ישיבה" עוד בחיי הלה, בנוסף להעברת השיעור הכללי, וזכה לכבוד רב כלמדן[25]. הוא ותומכיו התנגדו לסגנון שהשליט הרב טאו, הן על הדגש בענייני אמונה וקבלה לעומת לימוד סטנדרטי והן על ההתבטלות וההערצה לראש הישיבה. ב-1982, נפטר הרב צבי יהודה ללא שהותיר צוואה סדורה; הרב שפירא, בתמיכת רבנים רבים בציונות הדתית ובייחוד הרב ישראלי (שנחשב כאמור לחלק מהנהגת מרכז הרב ואף לראש ישיבה), ביקש להתמנות במקומו, בעוד שרוב הסגל והתלמידים בישיבה תמכו ברב טאו לתפקיד. בתום השבעה הציב האחרון אולטימטום – עליו חתמו גם הרבנים מרדכי שטרנברג, עמיאל שטרנברג, עודד וולנסקי, יהושע צוקרמן, יעקב לבנון ושלמה אבינר – ודרש סמכויות שוות בכל ענייני המוסד. תביעותיו נדחו, אך על אף הפצרות תומכיו, מיאן הרב טאו להתפלג. אף כי עבר ללמד מביתו הפרטי, במקום מבניין הישיבה, הוא ותלמידיו הרבים המשיכו לפעול בתוך מרכז הרב כשהם נהנים מעצמאות רבה ויוקרה[24].

בזמן כהונת הרב אברהם שפירא כראש הישיבה העיקרי עריכה

 
הרב שאול ישראלי - ראש הישיבה יחד עם הרב שפירא

לאחר שהנהגת הישיבה עברה רשמית לידי הרב שפירא ולצדו הרב ישראלי, מינה הראשון ר"מים חדשים שהיו נאמנים לו[26], כמו בנו הרב יעקב שפירא, בן אחיינו הרב שלמה שפירא, ותלמידיו הרב יהושע מגנס והרב יגאל לרר.

השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. מלבד השיעורים - שם הרב שפירא דגש על יצירת קשר אישי וחם עם תלמידי הישיבה, ואף הוסיף שיעורים ושיחות עם בחורים צעירים בביתו שלו. הוא גם דרש מהר"מים ליצור קשר ושיחות אישיות עם בחורים, לשמוע על מצבם ואם יש להם קשיים או טענות, הוא הדגיש שדבר זה נצרך אף לבחורים המצוינים, ולא רק לכאלו שנחשבים עם קשיים.

בשיחות לצעירים בביתו הרבה להדגיש את חשיבות שקידת התורה והלימוד בהספק נרחב, באמרו "בתורה - כמות זו איכות", בהמריצו אותם להגביר את הקצב בלימוד העיון, ולהשקיע בלימוד התוספות בשעת לימוד הבקיאות, כשהוא מנמק: "שיטת הלימוד של 'ואם תאמר' 'ויש לומר' זה מה שבונה באדם שכל של תורה"[20].

הרב שפירא והרב ישראלי ייסדו את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל ובלטו במאבק על שלמות ארץ ישראל בתקופת הסכמי אוסלו. לאחר ההסכמים פנה הרב חנן פורת אל הרב שפירא בבקשה שישלח אברכים מהישיבה ללמוד דרך קבע בקבר רחל כדי לחזק את האחיזה היהודית במקום, כך הוקם הכולל של הישיבה במקום הפועל עד היום. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים גבעת אסף וחרשה. הרב שפירא בלט גם במאבק בתוכנית ההתנתקות ואף פסק כי על אנשי כוחות הביטחון לסרב פקודה ולא להשתתף בתוכנית.

הרב שפירא עודד הקמת ישיבות נוספות על ידי תלמידיו, ופעל לביסוסן וקידומן. כן יזם הקמת כוללים ברחבי הארץ, ואף שלח אברכים נשלחו לפעילות תורנית וחינוכית בחוץ לארץ[27]. תלמידים רבים בעלי שיעור קומה תורני שהוא העמיד - נשלחו על ידו למקומות שונים ברחבי הארץ, לתפקידי רבנות, דיינות וחינוך, והודרכו על ידו לאורך פעילותם[11].

לאחר פטירתו של הרב אברהם שפירא בשנת תשס"ח, נמסר כי בצוואתו הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב יעקב שפירא. בן נוסף, הרב שמואל, הוא מנהל הישיבה.

פיצול הישיבה עריכה

מעת מות הרצי"ה ב-1982, לא התפרץ המתח בין הרב שפירא לרב טאו ואנשיהם. הפערים בין המחנות נותרו כשהיו: ראש הישיבה ביקש להפוך את "מרכז הרב" לישיבה מן המניין, הדגיש את חשיבותה של הלמדנות הסטנדרטית, לא התעניין ביותר בתפישה הקבלית-גאולית הנלהבת של קודמו והשקיע מרץ רב בקידום תלמידיו למשרות של דיינות ורבנות. הרב טאו, לעומתו, הוסיף לטפח עיסוק מעמיק ומדוקדק בשאלות של אמונה והגות ובמשנת הרבנים קוק, ולפרש את המציאות הפוליטית והאקטואלית על פיה באוזני תלמידיו. כך, בעוד שהרב טאו בעל השיטה המשיחית המדוקדקת הרבה לעסוק בסוגיית הקולוניזציה של הגדה המערבית, הוא הסתייג מהתנגשות עם השלטונות כשהחל תהליך השלום עם הפלסטינים ב-1993, משום שייחס להם חשיבות מהותית בתהליך הגאולה; הרב שפירא, שלא עסק ביותר בנושא, לא היסס להתעמת עם הממשלה כשהאינטרסים של ציבור מאמיניו ניצבו בסכנה[25].

בקיץ 1997, הציעו הרשויות לרב שפירא להקים בתוך הישיבה מכון הכשרה להוראה עבור התלמידים: מכון דומה כבר פעל בסמוך, והחילוק היה העברת הכספים ישירות אל מרכז הרב. באופן בלתי-צפוי שהמם את המשקיפים, הרב טאו התקומם בתוקף על היוזמה ותבע מהתלמידים שניגשו למכון לחזור בהם, וראש הישיבה איים בתגובה לסלקם. הפולמוס בין השניים התלקח בכל עוזו. הרב טאו ונאמניו תקפו את המכון המוצע בחמה שפוכה, כשהם מתארים אותו במונחי תפישתם המטאפיזית: בעיניהם, הייתה זו מזימה של כוחות מתנגדי הגאולה ומבקשי ההתבוללות של עם ישראל לטמא את לב הקודש, היא ישיבת מרכז הרב, ולפגוע בטוהר התורה הנלמדת שם[28]. הרב שפירא השעה את הר"מים שהיו מעורבים בהתנגדות, שכללו את כל אלו שעסקו בענייני אמונה. כמעט כל הרבנים יוצאי מרכז הרב תמכו בעמדתו. הרב טאו סירב להצעות התיווך ולכל פשרה, תוך שהוא נתלה בחשיבות המטאפיזית של עניין המכון. הוא פרש ממרכז הרב יחד עם רבים מהר"מים, מהאברכים והתלמידים, ובראשית תשנ"ח הקים את ישיבת הר המור. במרכז הרב נותרו תומכי הרב שפירא, כמו גם מספר ר"מים שהתנגדו לפגיעה בכבודו[29].

הפילוג הכריע את המאבק שרחש בתוככי מרכז הרב מזה כמה עשורים: אנשי הרב טאו, על השקפתם המיסטית והערצתם המופלגת לרצי"ה, נדחקו החוצה, והושלם המעבר לסגנון השמרני והמאופק שקידם הרב שפירא. המאורעות חתמו את ההתדרדרות ארוכת השנים במעמדה של "מרכז הרב" כנותנת הטון בציונות הדתית, מאז פטירת הרב קוק הבן ב-1982, על רקע הנסיגות הישראליות משטחים שנכבשו מ-1967 (בסתירה לאמונה שטיפח המוסד בכך שלא יהיו חזרות לאחור בגאולה המתחוללת) והפנייה של צעירים רבים להשתלבות בחברה הכללית[25].

הפיגוע בישיבה עריכה

 
ראש הישיבה לצעירים הרב ירחמיאל וייס באזכרה לנרצחים בבית המדרש של הישיבה
  ערך מורחב – הפיגוע בישיבת מרכז הרב

ב־ל' באדר א' ה'תשס"ח (6 במרץ 2008), ערב ר"ח אדר, ביצע מחבל פלסטיני פיגוע ירי בספריית הישיבה, שבמהלכו נרצחו שמונה: שלושה מתלמידי הישיבה וחמישה מתלמידי ישיבת ירושלים לצעירים.

בעקבות הפיגוע החלה קבוצת תלמידים בישיבה להוציא לאור חוברות במסגרת פרויקט 'בשביל הנשמה'. החוברות המנציחות את הנרצחים, עוסקות בנושאים דתיים־חינוכיים שונים המחולקים לימים. לאחר כשנתיים שבהן הופצו החוברות על ידי הישיבה, פרס מינהל החינוך הדתי במשרד החינוך את חסותו על הפרויקט והחל להפיץ את החוברות לכלל תלמידיו לקראת החופש הגדול. פרויקט נוסף מבית 'בשביל הנשמה' לזכר הנרצחים הוא "הלימוד היומי באמונה", שבמסגרתו יוצאים לאור כתבי ראשונים ואחרונים העוסקים באמונה במהדורות מנוקדות מחולקות ללימוד יומי ובתוספת ביאורים והרחבות.

מאז הפיגוע מתקיים מידי ליל שישי שיעור בספריית הישיבה, לזכר הנרצחים (ראו להלן). כמו כן מדי שנה מקיימת הישיבה אזכרה סמוך לתאריך הפיגוע[30], בין המשתתפים באזכרות אלו – האדמו"רים ממודז'יץ[31][32] וטולנא[33].

הישיבה כיום עריכה

שיעורים וסדרי לימוד עריכה

 
הגבהת ספר תורה בישיבה, מימין נראה הרב אביהוא שוורץ
 
לימוד בבית המדרש בישיבת מרכז הרב בעת סדר צהריים, תשע"ה
 
הרב יצחק יוסף יוצא משיעור בישיבה, איתו הרב מנחם בורשטיין

בעקבות צוואת אביו, כאמור לעיל, מונה לאחר פטירתו בנו הרב יעקב שפירא לראשות הישיבה. הוא מעביר שיעורי עיון פעמיים בשבוע לתלמידי שיעור ד' ושיעור כללי מדי שבוע, וכן שיחה בפרשת השבוע בכל ליל שישי. השיחה נערכת, נדפסת ומופצת בדוא"ל לתלמידים מהישיבה ומחוץ לה ומתפרסמת בשידור חי ביוטיוב. לשיעורים הגבוהים יותר מעביר ראש הישיבה שיעורי אמונה שבועיים בביתו, לאחר סדר ערב.

לאחר סדר בוקר מתקיים סדר 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון', כפי שתיקן הרצי"ה. לאחר סדר צהריים ובתחילת סדר ערב נמסרים שיעורים, רובם באמונה ומיעוטם בגמרא בעיון. בסדר ערב לומדים תלמידי שיעור א' עם חברותות משיעורים ב', ג' וד'.

בשיעורי האמונה ובלימוד העצמי לומדים בעיקר מסילת ישרים, כוזרי, ספרי המהר"ל וספרי הרב קוק. בישיבה אף מועברים שיעורים בתנ"ך, מאת הרבנים איתן שנדורפי, יצחק בן שחר ואיתמר אורבך. שיעורים לאברכים בהלכות נידה מועברים על ידי הרב מנחם בורשטין – ראש מכון פוע"ה.

במיזם "משמר" המתקיים מידי ליל שישי לזכר הנרצחים בפיגוע בישיבה, מוזמנים רבנים אורחים למסור שיעור בישיבה. בין הרבנים שהשתתפו במסגרת זו: שלמה משה עמאר, יצחק יוסף, דוד לאו, אביגדור נבנצאל[34], משה מרדכי פרבשטיין (ראש ישיבת חברון)[35], חיים וואלקין (משגיח ישיבת עטרת ישראל), רפאל אבוחצירא[36], אליהו בלומנצוויג, אורי כהן, הרשל שכטר, חיים סבתו, יואל קטן, יוסף צבי רימון, יעקב עדס, מיכה הלוי, יהושע כץ, שמואל אליהו ואברהם שטיינברג[37].

מאפיינים נוספים עריכה

החל משנת תשס"ח, בעקבות הפיגוע, יוצא לאור פעמיים בשנה כתב עת פנימי מטעם הישיבה הנקרא 'מבית מדרשנו' ובו חידושים בגמרא, בהלכה ובאמונה מפרי עטם של תלמידי ורבני הישיבה על המסכת הנלמדת. עד שנת תשע"ט יצאו לאור 23 כרכים[38]. זאת בנוסף לכתב עת אחר היוצא לאור אחת לכמה שנים מטעם הישיבה הנקרא 'ניצני ארץ' ובו חידושים מפרי עטם של רבני ותלמידי הישיבה לדורותיה[39]. עד שנת ה'תשע"ז יצאו 19 כרכים.

בישיבה כולל הלכה בראשות הרב שמיר שיינטופ, כולל עיון בגמרא בראשות אברהם ישראל סילבצקי, וכולל דיינות בראשות הרב אברהם צבי גאופטמן.

נכון לשנת ה'תשפ"ג, בישיבה לומדים מעל 700 תלמידים, כשליש מהם אברכים. ביניהם כאלה הלומדים עשרות שנים בכולל (כגון הרב בנימין רקובר והרב משה הררי). בין האברכים נמצאים עשרות מוסמכים לדיינות המהווים את הגיבוי העיקרי למערך בתי הדין לממונות על 35 סניפיו ברחבי הארץ, ומשמשים בו כדיינים מעת לעת[40].

בישיבה נערכות אזכרות שנתיות לרבני הישיבה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, והרב אברהם שפירא.

דרך הישיבה עריכה

הדרך בישיבה מונהגת ברוח תורת הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה שעיצבו אותה, המתאפיינת בין השאר ביחס חיובי לציונות ומדינת ישראל ותפיסת התקופה כאתחלתא דגאולה, ובדגש על לימודי אמונה מעמיקים. ולפי הדרכתו ורוחו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא.

מוקד הישיבה מושם על למדנות ושימת לב לטיפוח גדולי תורה לעתיד, ראש הישיבה הנוכחי הרב יעקב שפירא נימק זאת בכך שהישיבה נטלה על עצמה את העול של הצמחת גדולי תורה[11].

הישיבה מאמינה בשיתוף פעולה עם רבנים ואישים ממגזרים שונים, ובייחוד בתחושת שותפות הדדית עם רבני הציבור החרדי[41]. לעיתים מוזמנים רבנים חרדים, ראשי ישיבות ואדמו"רים, להעביר בה שיעור. מנגד הוזמנו גם דמויות מהציבור החילוני, כמו חבר הכנסת דאז יצחק הרצוג[42].

הישיבה מאפשרת לחלק מן התלמידים להתגייס לצה"ל בשלב מסוים של לימודיהם, דרך מסלול "הסדר מרכז" שנוסד בה וקרוי על שמה.

מוסדות נוספים לצד הישיבה עריכה

 
בית המדרש של הישיבה לצעירים

מכונים תורניים עריכה

המכון נוסד בשנת תשמ"ב לאחר פטירת הרב צבי יהודה הכהן קוק. על ידי ראש הישיבה הרב אברהם שפירא, אשר שימש כנשיאו והעמיד בראשו את בנו הרב בן ציון שפירא, המשמש בתפקיד עד היום. בנשיאות המכון משמש כיום בנו הצעיר - ראש הישיבה הרב יעקב שפירא.
  • מכון הלכה ברורה ובירור הלכה עוסק בפיתוח והפצת שיטת לימוד זו שנוסדה על ידי הראי"ה, הכוללת הבאת דברי הרמב"ם והשולחן ערוך המצוינים ב"עין משפט", ובבירור הוצאת ההלכה מתוך עיון ופלפול בדברי הפרשנים על סוגיית הגמרא, המכון מוציא לאור גמרות במתכונת זו, אליהן מצורפות אף ההערות שכתב הרצי"ה בגיליון הש"ס שלו.
  • מכון "מים חיים" מוציא חוברות וספרים משיעוריהם של רבני הישיבה[44].

מיזמים שנוצרו בישיבה עריכה

שלוחות הישיבה עריכה

ישיבות ובתי מדרש עריכה

  • ישיבה תיכונית בראשות הרב יעקב אלימלך ביישוב אפרת במתחם ישיבת שבות ישראל.
  • בית מדרש קהילתי בפתח תקווה בראשות הרב חגי קורץ (הוקם בשנת ה'תשע"ד).
  • בית מדרש קהילתי לשכונות קריית משה ובית הכרם, במסגרתו מתקיימים שיעורים שונים לגברים, נשים ונערות, ושיעורים לדוברי צרפתית.

כוללי אברכים עריכה

אירועים בישיבה עריכה

 
ראש הישיבה הרב יעקב אלעזר כהנא שפירא לצד הרב אלי בן-דהן שכיהן כחבר כנסת ומזכירו האישי של הראש"ל והרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו במסיבת פורים בישיבת מרכז הרב, פורים שנת ה'תשע"ז
 
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא יחד עם בנימין נתניהו ראש הממשלה בטקס יום ירושלים, תשע"ה
 
ריקודים בשמחת בית השואבה בישיבה

עצרת ההודיה המרכזית לציון איחוד ירושלים מאז מלחמת ששת הימים נערכת בישיבה מדי שנה עצרת גדולה לציון יום ירושלים[45], בהשתתפות אישי ציבור וקהל רב. בדרך כלל מגיע ראש הממשלה לאירוע. במהלך העשור הראשון של המאה ה־21 לא הוזמן ראש הממשלה במשך מספר שנים, בשל התנגדות הישיבה למדיניות הממשלתית לגבי מסירת שטחים. בשנת 2022 (תשפ"ב) לא הוזמן ראש הממשלה נפתלי בנט לאירוע בשל התנגדות למעשיו הפוליטיים, הדבר עורר דיון ציבורי. בעבר לאחר סיום האירוע הייתה מתקיימת תהלוכה של תלמידי הישיבה ואלפים אחרים לכותל המערבי. בשנת 2021 השתתף יונתן פולארד בעצרת, ונשא בה נאום פומבי לראשונה בחייו[46].

שמחת בית השואבה

מדי שנה מתקיימת בישיבה שמחת בית השואבה בהשתתפות אלפים.

ראשי הישיבה מראשיתה עריכה

רבני הישיבה עריכה

רבנים שלימדו בישיבה

רבני הישיבה שעברו להר המור

ר"מים נוכחיים בישיבה

הרבנים המשמשים כיום כר"מים בישיבה ומלמדים גם גמרא וגם אמונה:

רבנים המלמדים אמונה בישיבה

הרבנים ששיעורים כיום בישיבה הם רק בנושאי אמונה:

רבני הישיבה הנוספים

  • הרב יצחק יודייקין.
  • הרב מנחם בורשטין.
  • הרב שמשון יודייקין.

ראשי הכוללים בישיבה

בעבר

כיום

  • הרב אברהם צבי גאופטמן - ראש כולל דיינות.
  • הרב שמיר שיינטופ - ראש כולל הלכה.
  • הרב אברהם ישראל סילבצקי - ראש כולל עיון בסדר צהריים.
  • הרב אבינועם זומר - ראש כולל קדשים.

מבוגרי הישיבה עריכה

  ערך מורחב – קטגוריה:בוגרי ישיבת מרכז הרב

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אודות הישיבה, באתר מרכז הרב, ‏2 באפריל 2019
  2. ^ ברחוב הרב צבי יהודה, שהיה מראשי הישיבה ובנו של הרב אברהם יצחק מייסד הישיבה.
  3. ^ ידידיה ונגרובר, ר' שם טוב גפן: פרקי חיים איגרות ומאמרים, מטולה: נזר דוד, מהדורה שנייה, ה'תשע"ח, עמ' 27, באתר אוצר החכמה; שם, עמ' 121, מובאת התכתבות בנושא בין הראי"ה לרב שם טוב גפן. בחלק מהמסמכים אף נזכרה הישיבה בתור "ישיבה לתורה ולחכמת האמת" (עמ' 124).
  4. ^ ראו לשלושה באלול, מכון הרצי"ה, ירושלים תשס"ג, עמ' מב.
  5. ^ ראו: אברהם מייזליש, הרב שבתי שמואלי, מגד ירחים גיליון 146, חשוון תשע"ב, עמ' 4
  6. ^ מרכז הרב קוק, דואר היום, 7 בנובמבר 1920
  7. ^ שמריה גרשוני, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב": רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות, המעין, תשרי תש"ע, עמ' 79–96
  8. ^ מעדותו של תלמיד הישיבה הרב משה צבי נריה
  9. ^ ראו בהרחבה בספר "בין שני כהנים גדולים" מאת הרב מנחם קמפינסקי. שם מופיע גם כרטיס התלמיד של נכד זה
  10. ^ החל מ"בשנת תש"ה מונה": אודי אברמוביץ, התאולוגיה הממלכתית של הרב צבי טאו וחוגו, מחקר לשם מילוי חלקי לקבלת ד"ר לפילוסופיה. אוניברסיטת בן-גוריון, ה'תשע"ה. עמ' 21-24.
  11. ^ 1 2 3 בכל רגע סברה חדשה , יהודה יפרח, מקור ראשון, מוסף "שבת"
  12. ^ הרב דוב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
  13. ^ הרב אברהם ישראל סילבצקי, מאמר שלושה כתרים, בתוך ספר הזיכרון "אשל אברהם"
  14. ^ הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, באתר Mercaz Harav | מרכז הרב
  15. ^ הרב דוב ליאור, קוממיות, גיליון 70, א' בחשון תשס"ח
  16. ^ 1 2 בדרך התורה הגואלת, עמוד רלג
  17. ^ רויטל שנור, בשבע 78: תורה ללא מורא, באתר ערוץ 7
  18. ^ בדרך התורה הגואלת, עמוד רל"ח
  19. ^ שמירת הלשון (מאמר) – שיעורי הרב שלמה אבינר, באתר shlomo-aviner.net
  20. ^ 1 2 הרב חיים אביהוא שוורץ, ראש ישיבת מרכז הרב
  21. ^ אברמוביץ, עמ' 37.
  22. ^ מודעה לגיוס כספים מדווחת על כך שבישיבה קרוב למאה תלמידים הפרדס, ניסן תשכ"ד, עמוד 39
  23. ^ בדרך התורה הגואלת, עמוד רנ"ד
  24. ^ 1 2 מ"באמצע ושלהי שנות השישים": אודי אברמוביץ, התאולוגיה הממלכתית של הרב צבי טאו וחוגו, מחקר לשם מילוי חלקי לקבלת ד"ר לפילוסופיה. אוניברסיטת בן-גוריון, ה'תשע"ה. עמ' 27-40.
  25. ^ 1 2 3 יאיר שלג, הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל. כתר, 2000. עמ' 47-49.
  26. ^ אברמוביץ, עמ' 38.
  27. ^ הרב אברהם שפירא
  28. ^ לניתוח מדוקדק של טענותיהם, ראו: ישי רוזן-צבי, "מטפיזיקה בהתהוותה: הפולמוס בישיבת מרכז הרב - עיון ביקורתי" בתוך מאה שנות ציונות דתית: היבטים רעיוניים. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003.
  29. ^ אברמוביץ, עמ' 39-40.
  30. ^ האזכרה בשנת תש"פ
  31. ^ ערוץ 7, האדמור ממודז'יץ באזכרה לנרצחי הטבח במרכז הרב, באתר ערוץ 7
  32. ^ גלריית תמונות מהביקור באתר חדשות JDN
  33. ^ האדמו"ר מטולנא באזכרה לשמונת הקדושים בישיבת מרכז הרב באתר יוטיוב
  34. ^ הרב נבנצל כבש את ישיבת 'מרכז הרב', באתר בחדרי חרדים
  35. ^ משה ויסברג, אחרי 50 שנה: ראש ישיבת חברון מסר שיעור בישיבת 'מרכז הרב', באתר בחדרי חרדים, 16 בפברואר 2018
  36. ^ משה ויסברג, נדיר: האדמו"ר רבי רפאל אבוחצירא ב'מרכז הרב', באתר בחדרי חרדים
  37. ^ שיעורי הרבנים במשמר בערוץ היוטיוב של הישיבה]
  38. ^ מאמרי מבית מדרשנו, באתר ספריית אסיף
  39. ^ מאמרי ניצני ארץ, באתר ספריית אסיף
  40. ^ יוסף ארנפלד, יש דין ויש דיין, בשבע 980
  41. ^ ישראל כהן, ‏הרב יעקב שפירא תוקף: "יש מי שמוזיל את הרבנות", באתר כיכר השבת
  42. ^ הרצוג במרכז הרב: "אש זרה מכרסמת בנו", באתר ערוץ 7, 31 ביולי 2017
  43. ^ בית הוראה שעל ידי ישיבת מרכז הרב
  44. ^ אתר האינטרנט הרשמי של מכון מים חיים
  45. ^ יום ירושלים תש"פ,
    יובל לשחרור ירושלים
  46. ^ חזקי ברוך - ערוץ 7, יהונתן פולארד: הוואקף בהר הבית - צאצאים אידיאולוגיים של הנאצים, באתר ערוץ 7