חורן – הבדלי גרסאות

ב-[[1894]] שוב התחדשה היוזמה בבולגריה וארגון "שלום וברכה" שינה את שמו ל"אוהבי ציון וישוכנו בה" והורכב מגרעין של 10עשר משפחות. במקביל התפרסמה בעיתון [[המליץ]] ידיעה על 100 משפחות יהודיות מ[[יאשי]] שהקימו ארגון בשם "עזרה בצר" שמטרתו ישוב ארץ ישראל. [[גזבר]] ארגון "אוהבי ציון" חיים לוי יצר קשר עם [[יחיאל ברקוביץ']] יושב ראש "עזרה בצר" והוסכם ש-10שעשר המשפחות מבולגריה יצטרפו ל"עזרה בצר". באותה שנה לערך רכש ה[[מהנדס]] [[יוסף זיידנר]], נציג אגודה [[ציונות|ציונית]] מן העיר [[יקטרינוסלב]] שב[[רוסיה]] 88,000 דונם מאדמת חורן והם חולקו ל-4לארבעה חלקים, כמספר ה[[מושבמושבה|מושבות]]ות שעמדו לקום.

הידיעה על קניית האדמות הגיעה עד יאשי, ובשם 100 המשפחות נסעו הנציגים [[יחיאל ברקוביץ']] ויעקב הלל ל[[פריז]], שם נפגשו עם "הוועד הארצי ישראלי" שהיה ארגון שפעל בחסותו של [[הברון רוטשילד]]. עסקת רכישת הקרקע סוכמה בכתב ונרכשו 200 דונמים לכל מתיישב במחיר 8שמונה [[פרנק צרפתי|פרנקים צרפתיים]] הדונם. הנציגים חזרו ליאשי וסוכם ש-5שחמש משפחות ייסעו מיידית לארץ ישראל לקבלת האדמות, 4ארבע מרומניה ומשפחת לוי מסופיה.

ב-[[4 באוקטובר]] [[1895]] נפגשו 5חמש המשפחות ב[[איסטנבול]] ומשם נסעו דרך [[ביירות]] ו[[דמשק]] לשטח שהוקצה עבורם באזור חורן ונקרא '''טוּשָאנְבָּאבְּשוּן''', המצוי בימינו בשטח [[מחוז דרעא]] צפונית מערבית לעיר [[דרעא]]. עם העלייה הוחל בבניית בתי מגורים מאבן ובהתאם להצעת נציגי הברון רוטשילד ניטעו [[תות עץ|עצי תות]] כדי לגדל בהמשך [[טוואי המשי|זחלי משי]]. בשנה הראשונה התיישבו באופן קבוע בחורן 9תשעה אנשים ומתוכם 2שתי נשים ששוכנו בביתו של יצחק לוי, בו נבנה תנור לאפיית לחם. ניבנו מספר מבנים לבהמות. כל מתיישב השקיע 1,000 פרנקים צרפתיים בקניית ציוד. במאי [[1896]] הגיעו למושבה עוד 8שמונה משפחות מרומניה ו-3ושלושה ראשי משפחות מבולגריה. הוברר ששני ה[[פרה|שוורים]] הראשונים שנרכשו מערביי האזור היו גנובים והשלטונות העות'מאנים החזירו אותם לבעליהם ה[[דרוזים]]. בהמשך נרכשו שוורים חדשים בדמשק. צורת החיים במקום דמתה ל[[קומונה]]. בשלהי [[1896]] הגיע למושבה [[שוחט]] מ[[צפת]] ולראשונה מאז עלו לקרקע אכלו המתיישבים בשר.

בנובמבר 1896 בתחילת עונת הגשמים, זרעו המתיישבים [[חיטה]]. בראשית [[1897]] הגיעו 6ששה תושבים ערבים מקומיים והחלו לחרוש את אדמת היישוב. פרצה קטטה בין המתיישבים לתושבים הערבים. ב[[פסח]] של אותה השנה הגיעו 12 מתיישבים נוספים מבולגריה ברובם נשות וילדי המתיישבים הראשונים. בשלהי 1897 כבר התגוררו בחורן כל 10עשר המשפחות מגרעין ההתיישבות מבולגריה. במועד זה [[קציר|נאסף]] יבול החיטה. חלקו נגנב על ידי ערביי הסביבה וחלק ממעשי הגניבה לוו בהתקפות על בני משפחות המתיישבים.

בראשית [[1898]] פרצה מגפת [[טיפוס]] בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר והחולים הועברו לטיפול ב[[ראש פינה]]. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, עניין שהוביל לעזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה 8שמונה משפחות מבולגריה ו-10ועשר מרומניה. בשל הגניבות הורע מאד מצבם הכלכלי של המתיישבים ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית ל[[צפת]] וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה ומצאו שנהרסה בידי [[בדואים]] שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי ה[[ז'נדרמריה]] העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט [[1898]] תוך שהם מאיימים על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן והם עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת ואילו מרומניה ל[[מטולה]]. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כ'''אנשי ג'אחאם ג'ולן''' או '''אנשי סאחאם ג'ולן'''{{אנ|Saham al-Jawlan}} (על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון), והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה [[יבנאל]]{{הערה|קשלס, חיים, '''ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל''', בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 100-104.}}.