וירטואוז – הבדלי גרסאות

'''וירטואוז''' (ב[[איטלקית]]: '''virtuoso''', במקור ה[[לטינית|לטיני]] virtuosus, שמשמעו מיומנות, גבריות, מצוינות) הוא [[מוזיקאי]] המצטיין בכישוריו ובעל טכניקה יוצאת דופן ב[[זמרה]] או ב[[נגינה]]. רבים מן הנגנים הווירטואוזים הם גם [[מלחין|מלחינים]], הכותבים בעיקר לכלי ששליטתם בו וירטואוזית. דוגמאות לכך הם המלחינים [[דומניקו סקרלטי]], נגן [[צ'מבלו]] וירטואוזי, [[ניקולו פגניני|פגניני]], וירטואוז ב[[כינור]] ו[[פרדריק שופן|שופן]], וירטואוז ה[[פסנתר]], אם למנות כמה מן הידועים ביותר.

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=...וירטואוז היה, במקור, מוזיקאי מחונן ברמה הגבוהה ביותר, אבל ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] הוגבל המונח למבצעים, הן בקול והן בכלי, שברק הישגיהם הטכניים התבלט במידה כזאת, שהיכהשהכה את קהל המאזינים בסנווורין.}}

הגדרת הווירטואוזיות מבוססת איפואאפוא על יכולת הביצוע של נגן מסוים, המוכשר להפגין מעללי מיומנות הרבה מעל לנגן ממוצע. נגנים המתמקדים בווירטואוזיות מסתכנים בכך, שיאשימו אותם בהזנחת המהות והרגש לטובת הברק הטכני. על אף ההיבטים המכניים של הווירטואוזיות, וירטואוזים רבים עוקפים בהצלחה תוויות כאלה בהתמקדם בה במידה בהיבטים מוזיקליים אחרים בכתיבת מוזיקה וביצועה.

ב[[המאה ה-16|מאות ה-16]] וה[[המאה ה-17|17]] ניתן התואר "וירטואוזו" לאדם בעל כישרון יוצא דופן בתחום אינטלקלטואליאינטלקטואלי או אמנותי, בין אם [[משורר]], [[אדריכל]], מלומד וכדומה. וירטואוז בתחום המוזיקה לא היה בהכרח מבצע מבריק, אלא, חשוב מזה, [[מלחין]], [[תאוריית המוזיקה|תאורטיקאי]] או לפחות [[קאפלמייסטר|מאסטרו די קאפלה]] ידוע-שם. גישה זו השתנתה בשלהי המאה ה-17 וב[[המאה ה-18|מאה ה-18]], כאשר מוזיקאים איטלקים הביאו את המונח "וירטואוזו" לחצרות [[אירופה]] הצפונית ולתיאטראות שלה וייחסו אותו לעצמם גם אם לא עמדו בתנאיו על פי הפרשנות המסורתית. הגישה המסורתית מצאה הדים גם ב[[צרפת]] וב[[גרמניה]]. [[יוהאן קונאו]] הגדיר במילים ברורות את ההבדל בין הווירטואוזו האמיתי (‘der wahre Virtuose’) ל"מוזיקוס" המחונן (‘der glückselige Musicus’), שנהנה מתמיכת נסיכים וקיסרים אבל לא הצטיין בדבר מעבר לכישרון מעשי וזריזות אצבעות.{{הערה|1=אוון ג'אנדר, "וירטואוזו", במילון אוקספורד למוזיקה אונליין}}

מי שאפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת ה[[איטליה|איטלקים]], שהגדולים בהם היו ועודם [[משפחת אמאטי]], [[סטרדיוואריוס]] ו[[ג'וזפה גוארנרי]]. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, [[ארכאנג'לו קורלי]], [[אנטוניו ויוואלדי]] ו[[ג'וזפה טרטיני]], כולם בני המחצית השנייה של [[המאה ה-17]], ואחריהם [[ג'ובני בטיסטה ויוטי]] ותלמידו [[רודולף קרויצר]], [[הנריק וייניאבסקי]] ו[[ניקולו פגניני]], שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם ש[[פרדריק שופן]], אמן וירטואוז ב[[פסנתר]], כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני [[צ'מבלו]] וירטואוזיים, שהנודעים בהם הנםהם [[פרנסואה קופרן]], [[ז'אן פיליפ ראמו]] ו[[דומניקו סקרלטי]]. [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גיאורג פרידריך הנדל]] היו וירטואוזים דגולים בעיקר ב[[עוגב|אורגן]], אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו.{{הערה|1=קורט פאהלן, "תולדות המוזיקה בעולם", הוצאת ניב, תרגום יצחק הירשברג, עמ' 178-180}}.

גם במוזיקה הפופולרית של [[המאה ה-20]] בסגנון ה[[רוק מתקדם|רוק המתקדם]] (שילוב בין רוק ומוזיקה קלאסית), נודעים וירטואזיםוירטואוזים רבים כמו הקלידן [[קית' אמרסון]] אשר הצטיין בנגינה על אורגן, [[סינתיסייזר]], [[מלוטרון]], [[מוג]] ורבים אחרים. הוא ידוע גם כמלחין מוכשר בשל שהלחין לחנים מורכבים על הקלידים בלהקתו [[אמרסון, לייק ופאלמר]].