דמטריוס פוליורקטס – הבדלי גרסאות

 

==ביוגרפיה==

[[מלחמת הדיאדוכים]] התרחשה בין הגנרלים של אלכסנדר הגדול לאחר מותו. כל אחד מן הדיאדוכים ניסה כמיטב יכולתו לקרוע לעצמו נתח מן הממלכה האדירה שהתפרשה מיוון ועד אפגניסטן, והם נלחמו בניהם על שטחים והשפעה. מדי פעם היה אחד הדיאדוכים צובר מספיק עוצמה כדי לנסות להשתלט על ירושת אלכסנדר כולה - איחוד כל הממלכה תחת שלטונו. בכל פעם שזה היה קורה הייתה נוצרת נגדו קואליציה של שאר הדיאדוכים. כשהיה הטוען לירושה מובס לבסוף, דיאדוך חזק אחר היה מנסה את מזלו וחוזר חלילה. איש מעולם לא הצליח לאחד תחתיו את כל העוצמה למוקד בודד כשם שעשה אלכסנדר. במקום זאת ננעלו מאבקי הכוח בשוויון תלת-מוקדי: אסיה, מצרים ומוקדון. [[העולם ההלניסטי]] נולד.

 

אנטיגונוס, היה דיאדוך אגרסיבי, מנוסה ובעל ביטחון עצמי. המקדונים והיוונים התייחסו אליו כאל "שליט אסיה". הוא החזיק בידיו צבא חזק וממון רב, בערך 45 אלף טלנטים של זהב (סכום עצום במונחי התקופה. הכנסתו השנתית של פיליפוס השני במוקדון לא עלתה על 1000 טלנטים). ממון עצום שהגיע לידי אנטיגונוס ודמטריוס מביזת ערי אוצר פרסיות, כגון [[אחמתא|אקבטנה]], [[פרספוליס]] ו[[שושן]]. מ[[מסיינדה]] שבצפון סוריה אליה הגיעו השניים בשנת 315/4 הם בזזו עוד עשרת אלפים טלנטים.{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 21-23.}}

 

 

במהלך מלחמות הירושה נמלט הדיאדוך סלאוקוס ששלט בבבל לחסותו של תלמי, דיאדוך ששלט במצרים. בהיותו להוט לחזור ולתפוס את כיסאו בבבל, שכנע את תלמי להילחם בדמטריוס ששהה ב[[קוילה-סוריה]]. הצבאות נפגשו בעזה ב-312 לפנה"ס. [[קרב עזה]] הוא הקרב הראשון בו פיקד דמטריוס על כוחות צבא באופן עצמאי ללא פיקוח אביו. היה זה קרב שבשלבו הראשון ניצח תלמי שהיה מצביא מיומן שצבר ידע וניסיון במסעות אלכסנדר הגדול במזרח, את דמטריוס הצעיר "ללא חתימת זקן" כפי שהגדיר זאת אנטיגונוס אביו.{{הערה|1=[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Plut.+Demetr.+6&fromdoc=Perseus%3Atext%3A2008.01.0040 פלוטרכוס, דמטריוס 6]}} שמונת אלפים מחייליו של דמטריוס נפלו בשבי וחמשת אלפים נהרגו בקרב. כל כספו נפל שלל לידי תלמי. במחווה של הגינות אבירית ונדיבות מנצח החזיר תלמי לדמטריוס את כל חייליו השבויים ואת כל כספו באמרו שאל להם להילחם אלא על התהילה והשלטון.{{הערה|1=[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Plut.+Demetr.+5&fromdoc=Perseus%3Atext%3A2008.01.0040 פלוטרכוס, דמטריוס 5]}}

לאחר קרב עזה הסתמן שפרק של שלום בין הדיאדוכים הוא הדבר המועדף על כולם. השלום בין הדיאדוכים שהוכרז בשנת 311 לפנה"ס אישר מחדש את מעמדם העצמאי, אם כי היה ברור שהוא זמני.{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 26-28.}}

 

 

בקיץ 315 לפנה"ס גייס אנטיגונוס כוחות מקדונים לאסיפה של "כינוס המוסד המקדוני המסורתי העליון, שהחלטותיה הן צו ללא עוררין"{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 78}}. ההחלטות שהתקבלו באסיפה היו עוינות לדיאדוך [[קסנדרוס]] ששלט ב[[אתונה]]. האסיפה הודיעה ברבים שהיוונים בעריהם הינם בני חורין, בעלי אוטונומיה ופטורים מחילות מצב.{{הערה|1=[http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Plut.+Demetr.8&fromdoc=Perseus%3Atext%3A2008.01.0040 פלוטרכוס, דמטריוס 8]}}{{הערה|1=[http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Diodorus_Siculus/19C*.html דיודורוס .19.63]}}

אנטיגונוס שאף לשחרר את אתונה כדוגמה ליצירת ברית של ערים יווניות. בשנת 306 לפנה"ס, בפקודת אביו, כינס דמטריוס נציגים מערי מרכז יוון לכינוס ב[[קורינתוס]]. מטרתו המוצהרת של הכינוס הייתה "טובת יוון" אך תכליתו האמיתית הייתה "טובת אנטיגונוס ודמטריוס", דהיינו תפיסת השליטה על נתיבי הים במלחמתם נגד תלמי.{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, 89-88.}}

 

 

מציג עצמו כ"משחרר אתונה" ומצויד בכוח צבאי חדש ורענן, יצא דמטריוס מאתונה בשנת 306 לפנה"ס, לפגוש את הצי התלמי ב[[סלמיס]]. הוא הפליג לקפריסין בראש צבא המונה 15 אלף רגלים, 4000 פרשים, 110 תלת חתריות, 53 אניות משא כבדות וספינות אספקה ושירות מסוגים שונים.{{הערה|1=[http://penelope.uchicago.edu/Thayer/E/Roman/Texts/Diodorus_Siculus/20C*.html דיודורוס .20.47]}}

במקום זאת בשנת 305 לפנה"ס הוא שלח את דמטריוס לצור על רודוס.

 

 

אנטיגונוס לא גילה עקביות בפרויקט כיבוש מצרים ובמקום שיחזור למצרים בכוחות מחודשים באביב, החליט להפיל כעת את המקבת על האי רודוס. אנטיגונוס ראה הכרח במלחמה ברודים שכן עמדתם לא עלתה בקנה אחד עם ברית הערים היווניות.{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 90-89.}}

המצור על רודוס הוכיח שאי אפשר להכניע עיר מוגנת היטב מבלי לבודדה מהעולם החיצון. הנסיון להתגבר על חסרונות אלו באמצעות מכונות מצור אימתניות גם הוא הוכח כעקר. המצור על רודוס סימן את קו פרשת המים בטכנולוגיות המצור בעת העתיקה, כי מאז כישלון המצור על רודוס פסק השימוש במכונות מצור ענקיות. למרות הכישלון הגדיל דמטריוס את יוקרתו והרוויח ביושר את הכינוי '''פוליורקטס - הצר על הערים'''.

 

 

דמטריוס הגיע היישר מחומותיה של רודוס אל אתונה כדי להילחם נגד קסנדרוס. זה ארבע שנים שקסנדרוס ניהל מלחמה נגד אתונה ואזור הכפר שהקיפה. כוחות דמטריוס נחתו באוליס כדי לנתק את קסנדרוס מעורפו, אך זה הבין את המתרחש ומיהר לזנוח את אתונה ולנוע צפונה, כשצבאו של דמטריוס מזנב בעקבותיו. דמטריוס הכניע את המצודות פילי ופאנאקטון החולשות על הדרך של אתונה-תיבאי ומסרן לאתונאים.

זאת ועוד, אזרחי העיר החליטו לשנות את שם עירם לדמטריאס ולהכריז על דמטריוס כעל מייסדה. משנפלה לידו גם העיר קורינתוס לא התעקשו עוד שאר הערים הנאמנות לקסנדרוס להחזיק בנאמנותן לו. דמטריוס דיבר בכל מקום על חירות היוונים ושחרורם מעול קסנדרוס.{{הערה|שם=גולן 98|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 98.}}

 

 

[[הליגה הקורינתית]] שבה והוחייתה על ידי דמטריוס ב-303 לפנה"ס, אך נשברה שוב אחרי [[קרב איפסוס]] ב-301 לפנה"ס. הרוח החדשה שהכניס דמטריוס לליגה הייתה שינוי לטובה. הוא החיה את שיטת אלכסנדר בהתייחסותו לערי יוון והבטיח להן הגנה (Epimeleia) ואוטונומיה (Autonomia) בניהול ענייניהן הפנימיים. בעוד ש[[קסנדרוס]], [[ליסימכוס]] והתלמיים התייחסו אליהם כאל נתינים, דמטריוס התייחס אליהם כאל בעלי ברית. דמטריוס ראה בטקטיקה זו כלי התמודדות יעיל מול יריביו היורשים האחרים. בתחילה אכן נטה דמטריוס להתייחס לערי יוון כערים חופשיות אך אחר כך שינה את טעמו והחל להתערב בענייניהן ואף הציב בחלקן חיל מצב על פי רצונו.

אם כי הליגה המקורית היוותה ברית של ערים יווניות עם מוקדון, ליגה זו של דמטריוס ואנטיגונוס עתידה להיות ברית נגד מוקדון. תוך כדי הנפת הסיסמה של החירות היוונית הם קיוו להשתמש בליגה זו ככלי לשליטה ביוון ולאיחוד ערים יווניות כנגד מוקדון בכלל, וקסנדרוס בפרט. דמטריוס נבחר למנהיגה הצבאי של הליגה והחל לנוע צפונה מתוך כוונה למחוץ את קסנדרוס אחת ולתמיד. קסנדרוס אשר נדחק לפינה ניסה באופן נואש להגיע להסכם עם אנטיגונוס. אך אנטיגונוס התעקש על כניעה ללא תנאי.{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 34.}} ייתכן כי דווקא בנקודה זו, כאשר נראו השניים חזקים ביותר מאי פעם, טמון היה רגע מפלתם.

 

{{ערך מורחב|קרב איפסוס}}

כדי להקים קואליציה נגד אנטיגונוס ודמטריוס, לקסנדרוס לא נשארה כל ברירה מלבד פניה למלכים החזקים, תלמי, [[ליסימכוס]] וסלאוקוס.{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 34.}} הקואליציה שמטרתה הראשונית הייתה לגונן על קסנדרוס מפני שאיפותיו של אנטיגונוס ביוון, הפכה ל"ברית צבאית שנועדה להביס את אנטיגונוס אחת ולתמיד"{{הערה|שם=גולן 98}}. באביב 302 לפנה"ס החלה המערכה בין הדיאדוכים. סלאוקוס נע משטחו לכיוון מערב בו בזמן שליסימכוס חצה את הדרדנלים אל תוך אסיה הקטנה. נדמה שהמהלך תפס את אנטיגונוס הזקן בהפתעה, כשהוא היה שקוע בהכנות לפסטיבל ראוותני באנטיגוניה. הוא מיהר לזנוח הכל ויצא אל מערב אסיה הקטנה עם הצבא שהיה זמין לו באותה עת, משום שהעריך נכונה שבמערכה זו יפול הפור. דמטריוס הוזעק לסיוע מן הזירה האירופית בה היה שקוע בסדרת פעילויות צבאיות מוצלחות.{{הערה|שם=גולן 99|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 99.}}

{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 100.}}

 

 

לאחר התבוסה באיפסוס חזר דמטריוס לבסיסו באפסיס עם צבא של כ-9000 חיילים. ברשותו היה עדיין הצי החזק ביותר ואנשיו עדיין נשארו נאמנים לו. עובדה זו היא עדות לכך שהיה מסוגל לשלם להם כדרך קבע, כנראה מהאוצרות הפרסיים שבזז. אך אין לבטל את האפשרות שגם לכריזמה האישית שלו היה בכך חלק.

{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 109.}}{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 122.}}

 

 

לאחר 20 שנות שלטון במוקדון נפטר קסנדרוס. עם מותו לטש דמטריוס את עיניו לאתונה. הוא לא שכח את העלבונות שהטיחו בו האתונאים לאחר קרב איפסוס. אתונה הייתה נתונה במחלוקת פנימית קשה בין סיעותיה השונות. הסיעה הדמוקרטית פנתה לדמטריוס לעזרה בשם החזרת החירות היוונית. הוא לא יכול היה לצפות למתנה טובה מזו. בשנת 296 לפנה"ס הגיע "הצר על ערים" לאתונה וצר עליה. הוא הדף את נסיונות הצי התלמי לעזור ללאכריס, הטיראן של אתונה, ונכנס בשערי אתונה בשנת 295 לפנה"ס. הוא נכנס לאתונה בתהלוכת ניצחון, למרות שהיה קיים צו דין מוות לכל מי שמעז אפילו להציע משא ומתן עם דמטריוס.

דרומוקלידס הנואם, מנאמניו של דמטריוס, הציע למסור לידיו את נמל פיראוס ואת הגבעה החולשת עליו מוניכיה. דמטריוס ביסס את עצמו באתונה, כשעיניו נשואות אל כס מוקדון.

 

 

דמטריוס לא היה היחיד שלטש עיניו אל הכס המקדוני. שני בניו של קסנדרוס היו נתונים במאבק ירושה. ליסימכוס אשר תמך באח הבוגר, אנטיפטרוס, ניסה לאחדם כנגד דמטריוס. תלמי מצידו שלח את [[פירוס]] (Πύρρος) מלך אפירוס כסגנו במשחקי הכס המוקדונים. פירוס, אשר היה בעבר בן חסותו של דמטריוס ונשלח לתלמי כבן ערובה, הוכיח עצמו בהמשך כיריב ראוי.

דמטריוס שעסק אותה עת ביוון בפיקוח על בנית ציו, השאיר את בנו אנטיגונוס גונאטס ביוון ומיהר למוקדון. חייליו המקדוניים של דמטריוס מרדו בו בהעדיפם מלך זר אך אהוד על פני מלך מקדוני לא פופולרי. הם התעמתו איתו ותבעו ממנו לעזוב את המחנה. דמטריוס הבין שאיבד כל תמיכה במחנהו וחמק בחשאי ל[[קסנדריה]] (Cassandreia) רק כדי לגלות שאשתו פילה נטלה את חייה בשתיית רעל מרוב יאושה וצערה על מפלתו. דמטריוס המשיך לנוע ביוון עם קומץ ידידים כדי לגייס תמיכה. פירוס מלך אפירוס הוכרז כמלך מוקדון על ידי אסיפת החיילים המקדונים במאי 287 לפנה"ס.

 

 

בתום שבע שנות מלכות איבד דמטריוס את כתר מוקדון. חייליו בגדו בו והוא נמלט מהמחנה בבגדי שחקן תיאטרון. מי שקודם היה נערץ כאל חי התהלך כעת בערי יוון כאחד מפשוטי העם, נעדר סממני מלכות וניסה לקושש ידידים ותומכים, לכנס צבא ולאסוף את שברי ממלכתו. כמה חודשים של גיוס תמיכה בערים היווניות נתנו תוצאות. מדהים היה לראות כמה נשארו נאמנים לו, אפילו כאשר היה נדמה שהכל כבר אבוד. חיש קל נכנס עם צבא שכירי חרב אל מרכז יוון והחזיר לתבאי את עצמאותה. לאחר מכן נכנס לפלופונסוס וכנראה שביסס עצמו בקורינתוס בעוד פירוס וליסימכוס עסוקים היו בחלוקת שלל מלחמתם.{{הערה|Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age [Berkeley: University of California Press, 1990], 128.}}

{{הערה|דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 119.}}

 

 

סלאוקוס נהג בדמטריוס השבוי כבמלך. הוא העמיד לרשותו אוהל מלכותי ואירוח מפואר היאה לאדם במעמדו.