לוטה לניה – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Lotte Lenya.jpg|ממוזער|שמאל|לוטה לניה. צלם: [[קארל ואן וכטן]]]]

'''לוטה לניה''' ('''Lotte Lenya''';{{כ}} [[18 באוקטובר]] [[1898]] - [[27 בנובמבר]] [[1981]]), הייתה [[זמר|זמרת]]ת ו[[שחקנית]], שנולדה בשם קרוליין וילהלמינה בלמאואר ב[[וינה|ווינה]], [[אוסטריה]]. היא נודעת בעיקר בהופעתה בתפקיד ג'ני ב[[אופרה בגרוש]] של [[קורט וייל]] ו[[ברטולד ברכט]]. לקהל צעיר יותר היא מוכרת בזכות תפקידה כנוכלת הלסבית רוזה קלב בסרטו של [[ג'יימס בונד]], "[[מרוסיה באהבה]]".

לניה, בת למשפחה [[נצרות קתולית|קתולית]] ממעמד הפועלים, השתוקקה להיות [[רקדן|רקדנית]]. היא יצאה ללמוד ב[[ציריך]], [[שווייץ]], בשנת [[1914]] ואת עבודתה הראשונה ב[[תיאטרון]] קיבלה בשם הבמה לוטה לניה. בשנת [[1921]] עברה ל[[ברלין]] לחפש עבודה. שנה לאחר מכן ראה אותה בעלה לעתיד, ה[[מלחין]] ה[[גרמניה|גרמני]] [[קורט וייל]], במבחן במה, אם כי פגישה כהלכתה ביניהם התרחשה רק בשנת [[1924]], באמצעות מכר משותף, ה[[סופר]] [[גיאורג קייזר]]. לניה נישאה לקורט וייל בשנת [[1926]] ו[[גיור|התגיירה]] עם נישואיה. בשנת [[1928]] ביצעה את תפקידה של ג'ני ב"אופרה בגרוש", וביצוע ראשון זה פתח לפניה את דרך הקריירה. במהלך שנותיה האחרונות של [[רפובליקת ויימאר]] הייתה עסוקה ב[[קולנוע]] ובתיאטרון ובייחוד ב[[מחזה|מחזות]] של [[ברטולד ברכט]] וקורט וייל. היא אף הקליטה כמה משירי בעלה. באלה שרה בקול [[סופרן]] גבוה ורוטט, בניגוד מוזר.

עם עליית ה[[נאצים|נאציזם]] לשלטון בחרה לניה, שנפרדה בינתיים מוייל, לעזוב את גרמניה. במרץ [[1933]] ברחה ל[[פריז]] שם הופיעה בתפקיד הראשי ב"באלט המושר" של ברכט ו-וייל, "שבעת החטאים".

בשנות [[מלחמת העולם השנייה]] הרבתה לניה להופיע על הבימה, בהקלטות ובשידורי [[רדיו]], ביניהם ב"קול אמריקה". תפקיד שמילאה ב[[מחזה מוזיקלי]] של בעלה, "חותם הכויה של פלורנס", בשנת [[1945]] לא התקבל בעין יפה על ידי הקהל בניו יורק והיא פרשה מן הבמה, אך אחרי מות בעלה שודלה לחזור אליה. היא הופיעה ב[[תיאטראות ברודוויי|ברודוויי]] ב"יחפים באתונה" ונישאה למחזאי ג'ורג' דייויס.

בשנת [[1954]] זכתה ב[[פרס טוני]] על תפקידה כג'ני בגרסה ה[[אנגלית]] של [[מארק בליצשטיין]] ל"אופרה בגרוש". לניה פנתה להקלטת שירים מימיה בברלין לצד שירים מן התיאטרון האמריקאי. קולה נעשה נמוך בהרבה בהשוואה למה שהיה בתקופת הצלחתה ההראשונההראשונה כזמרת. כשהיה עליה לשיר את תפקיד הסופרן ב"[[עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני]]" וב"שבעת החטאים", היה הכרח לערוך טרנספוזיציה לסולמות נמוכים יותר. [[שירה דיבורית]] הייתה מאז ומתמיד שיטת שירה שהתאימה למחזות וייל וברכט, אבל עכשיו הגבירה עוד יותר את תדירות השימוש בה כפיצוי על מגרעות קולה. לניה הכירה בבעייתיות שבדבר; בהקשרים אחרים הקפידה מאוד לכבד כל תג ותו ב[[פרטיטורה|פרטיטורות]] של בעלה המנוח. היא ייסדה את '''מוסד קורט וייל למוזיקה''', לשם ניהול הכנסות ועניינים הנוגעים לזכויות ולהפצת ידע יצירתו של וייל.

אחרי מותו של ג'ורג' דייויס בשנת [[1957]], נישאה ל[[צייר]] ראסל דטוויילר בשנת [[1962]]. נישואים רביעיים וקצרים ביותר היו לבמאי דוקומנטרי ממוצא פולני. המאפיין את כל נישואיה, לאחר מות וייל, שהם היו לגברים הומוסקסואליים. לניה עצמה הייתה בי-סקסואלית כל ימיה וניהלה כמה פרשיות אהבה עם נשים.