|
'''נוסח וינה''' הוא הכינוי שניתן ל[[פשרה]] שנקבעה בין היהודים המסורתיים ובין שוחרי [[הרפורמה ביהדות|הרפורמה]], בעבודת הקודש של [[בית הכנסת הגדול (וינה)|בית הכנסת הגדול של וינה]], במחצית הראשונה של [[המאה ה-19]].{{הערה|1=[[חנה זמר]], "אלוהים לא גר שם יותר", עמ' 66.}} הפשרה איפשרה קיום משותף עם השמרנים והועתקה על ידי קהילות רבות.
ב[[ביתבבית כנסת]] זההכנסת הוזמן לכהן, כמנהל בית הספר היהודי, הרועה הרוחני וה[[מטיף]]הדרשן [[יצחק נח מנהיימר]], כי. רשמית אסור היה ליהודים להעסיק [[רב]]בעלי תפקידים דתיים למעט משגיח כשרות, ותפקידו הרשמי היה מנהל בית-הספר. וככ[[חזנות|חזן]] הוזמןשימש [[סלומון זולצר]], שפיתח בווינה סגנון שונה ממה שהיה מקובל עד אזחדש לניהול המוזיקלי של טקס ה[[תפילה]]. הסגנון החדשזה כלל [[מקהלה]], המלווה את החזן ואת התפילה בקטעים מוזיקליים קבועים. סגנון זה, שהתקבע בבית הכנסת שטאדטטמפל, התפרסם בכל רחבי העולם בכינוי "נוסח וינה" או "מנהג וינה", ועד היום מושפעים בתי הכנסת מסגנון התפילה שהונהג בו. מנהיימר היה רדיקלי יחסית בנעוריו, אך זנח את מנהגו זה במהרה. הוא נמנע לחלוטין מכל שינוי אידאולוגי ודחה את דוגמת [[ההיכל בהמבורג]]. התמורות שהנהיג היו אסתטיות בלבד, ותוקנו בקפידה כדי להימנע מלעורר את עוינות השמרנים בקהילה. ההיסטוריון [[מיכאל מאיר]] כתב: {{ציטוטון|בתשומת הלב שהקדיש להדר, אסתטיקה ודרשנות על ענייני דיומא, מנהג וינה היווה רפורמה בנהוג קודם לכן. בדיוק בגלל שלא הלך הלאה, תוך דחיית השינויים האידאולוגיים שנעשו בהיכל המבורג ובאסיפות הרבנים, זו הייתה רפורמה שהייתה מתאימה בהרבה לשמש קהילה שקלטה יהודים מסורתיים רבים מהמזרח ולהוות דוגמא לבתי-כנסת אחרים באימפריה האוסטרית.}}{{הערה|Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995, עמ' 151.}}
[[בית הכנסת הספרדי (פראג)|בית הכנסת הספרדי של פראג]], שנפתח לאחר שיפוצים ב-[[1837]].{{הערה|1=[[מיכאל מאיר]], '''בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות''', מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 180.}}, בתי-כנסת רבים בבוהמיה, מוראביה והונגריה ו[[היכל קורל של בוקרשט]] שנחנך ב-[[1867]] היו בין אלה שעשו שימוש בנוסח וינה. הקמתו של סמינר להכשרת רבנים ב[[וינה|ווינה]] הוסיפה להפצת הנוסח, כי בוגרי הסמינר, שנפוצו על פני [[אירופה]], הביאו איתם את הנוסח לקהילותיהם.
[[מהר"ץ חיות]], בחיבורו הגדול נגד ה[[רפורמים]] מ-1849, "מנחת קנאות", כתב על יחסו לכך: {{ציטוטון|ובענין... להחריץ משפטי על בתי-כנסיות אלו אשר נתיסדו בוויען, פראג, פעסט ולעמבערג, כי לא שינו שם מטבע הברכות והתפילות וגם אין להם שום תפילה בלשון אשכנז... הנה בענין הדרשות בלשון צח אין בזה עון ומצד זה ראוי להצדיק מפעלותם...{{הערה|1=מנחת קנאות, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22101&pgnum=378 עמ' 378].}} ובעניין מה שנהגו להעמיד הבימה סמוך לארון הקודש, ולא באמצע... ומרן [[הכסף משנה]] העיד שראה בהרבה מקומות הבימה בסוף ביה"כ, לכן אין למחות באלו... ובעניין ביטול אמירת הפיוטים... תראה בהרב [[פרי חדש]] או"ח סימן קי"ב איך הרעיש העולם במה שמאבדין זמן באמירת הפיוטים וסיים כל השומע לי ומקצר כל מה שאפשר יאריך ד' ימיו ושנותיו.{{הערה|1=מנחת קנאות, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22101&pgnum=380 עמ' 380].}}}}
|
