המהפכה הליברלית של 1820 – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
תיקון קישור לפירושונים
שורה 11:
באוקטובר 1817 נשפטו למוות מספר מנהיגים של "הסנהדרין" (רובם חברים בונים החופשיים), ההוצאות להורג עוררו מחאות נגד ה[[עוצר (שליט)|עוצר]] ונגד [[ויליאם קאר ברספורד]] והתעצמה תחושה אנטי בריטית בארץ.
 
המהפכה הליברלית שניצלה את עובדת היעדרותו של ברספורד עקב נסיעתו לברזיל, התחילה ב[[התקוממות צבאית]] בעיר פורטו שבצפון פורטוגל נגד המלוכה האבסולוטית של פורטוגל, בתביעה למנות מליאה פרלמנטרית שתנסח חוקה לפורטוגל, התפשטה במהירות וללא גילויי התנגדות לשאר חלקי הארץ, וזאת למרות ניסיון המלוכה לדכא את התנועה, וב-15 בספטמבר הצטרפה גם [[ליסבון]] למהפכה. הממשל של ויליאם ברספורד הוחלף על ידי [[חונטה (מוסד שלטוני)|חונטה]] זמנית שמטרתה הייתה לארגן בחירות לפרלמנט (ה[[קורטס (פורטוגל)]]). בקורטס שהתכנס ב-[[1 בינואר]] [[1821]] נבחרו כחברים נציגים מכל קצוות האימפריה הפורטוגזית. תומכי המהפכה נקראו '''וינטיסטים''' ('''Vintistas''').
 
הפרלמנט דרש מהמלך ז'ואאו השישי לחזור מיד לפורטוגל. לפני חזרתו באפריל 1821, מינה המלך את בנו פדרו כעוצר על ממלכת ברזיל. צעד זה לא נשא חן בעיני חברי הפרלמנט, אשר גרסו שאכיפת הריבונות על שטחי האימפריה צריכה להתבצע משטחי פורטוגל באירופה. בנוסף, נדרש פדרו לחזור לאירופה, על מנת להמשיך בה את תהליך הכשרתו למלוכה. 65 חברי הפרלמנט הברזילאים מחו כנגד דרישה זו ובתגובה נטשו את הפרלמנט בפורטוגל וחזרו לברזיל. ב-7 בספטמבר 1822, הגיעה לידיו של פדרו בברזיל הודעה נוספת בנושא מאת הפרלמנט. הדבר הוביל אותו להכריז על עצמאותה של ברזיל ועל עצמו כקיסר הראשון שלה, באירוע שנודע לימים כ[[זעקת איפירנגה]].