פפין הגוץ – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Pépin_the_younger.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פפין הגוץ]]

[[תמונהקובץ:Gisant de Pépin le Bref et Bertrade de Laon à la Basilique de Saint-Denis, France.jpg|שמאל|ממוזער|250px|קברו של פפין לצד רעייתו, ברטרד מלן, ב[[בזיליקת סן דני]]]]

בשנת [[741]], אחר מות אביו, קרל מרטל, עברה משרת המאיור-דומוס וכוחה ליד פפין ואחיו קרלומן, בניו החוקים של מרטל. אחיהם למחצה גריפו נכלא על ידי שני האחים במנזר. קרלומן האדוק פרש לחיי [[נזיר]]ות בשנת [[747]] והשאיר את השלטון על הממלכה הפרנקית בידיו של פפין, ששימש כמאיור-דומוס של המלך המרובינגי [[כילדריך השלישי]]. למעט תוארו כמלך, לכילדריך לא היה כוח ממשי, וכל ההשפעה וקבלת ההחלטות רוכזה בידיו של פפין. באותה שנה נמלט גריפו מן המנזר שבו היה כלוא וחיפש מחסה אצל [[אודילו מבוואריה]], שהיה נשוי לאחותו של פפין, הילטרודה. בתגובה כפה פפין, על אודילו הכרה במנהיגותו, ולאחר מותו של הלה (ב-[[748]]), מינה את [[טסילו השלישי]] כדוכס האחראי על האזור.

פפין החליט בשלב זה להפוך למלך באופן פורמלי, ולא רק מעשי. הוא פנה לאפיפיור [[זכריאס]] בשאלה, מי צריך להיות המלך - זה שיש לו את כוח בפועל או זה אשר מחזיק בתואר. התשובה הייתה ידועה מראש: האפיפיור זכריאס היה תלוי בכוחו של פפין וצבאו שיגן עליו מפני ה[[לומברדיה|לומברדים]]. בשנת [[751]], לאחר שקיבל את תמיכתו של ה[[אפיפיור]], הדיח פפין את כילדריך מתואר המלך, מה שהפך את כילדריך לאחרון המלכים המרובינגים. התמיכה של ה[[אפיפיור]] הבטיחה התנגדות אפסית, ופפין השלישי נבחר על ידי אספת עם של מנהיגים פרנקים למלך. שערו של כילדריך גולח והוא נשלח למנזר. פפין נמשח כנראה על ידי [[בוניפציוס הקדוש]] תחת הכינוי "מלך בחסד האל" (Dei gratia rex), תואר שהיווה תקדים חשוב בהתפתחות המלוכה במערב [[אירופה]]. יחד עם פפין המליך בונאפיציוס גם את אשתו של פפין, ברתה מלאן (הידועה גם כברתה ארוכת הרגל) ובכך הפכו בניו של פפין מקודשים הן מצד האב והן מצד האם. גריפו המשיך במרד שלו, אך נהרג בקרב [[סן ז'אן דה מוריין]] ב-[[753]] וההתנגדות חוסלה.

כיבושו הרבים, מערכותיו הצבאיות המוצלחות, והתמיכה האפיפיורות בה זכה, החזירו לממלכה הפרנקית את כוחה והשפעתה מימי המלך [[כלוביס הראשון]].

פפין ביצע רפורמה בכנסיית הממלכה הפרנקית, מתוך מטרה לתת למלכות צביון של מלוכה [[מקרא|מקראית]]ית. התיקונים כללו יסוד של ועדות שנתיות של [[הגמון|הגמונים]], תמיכה במיסיון של בונפציוס ב[[גרמניה]], מינוי אנשי כנסייה לתפקידים ממלכתיים, וחלוקה של אדמות כנסייה לווסלים שלו תמורת התחייבותם לשלם מס מעשר שני לכנסייה.