התפשטות קרקעית הים – הבדלי גרסאות

לאחר שגילה [[פייר קירי]] בשנת 1903 כי חומרים [[רדיואקטיביות|רדיואקטיביים]] משחררים [[חום (פיזיקה)|חום]], נעשו כמה ניסיונות לקשור את ה[[רדיואקטיביות]] למקור חום בכדור הארץ. בשנת 1910 החל ה[[גאולוג]] הבריטי [[ארתור הולמס]] (Arthur Holmes{{כ}}, 1890-1965) לחקור את הקרינה הטבעית ב[[סלע]]ים, וחיפש את המנגנון המוליך את החום מפנים כדור הארץ אל פני השטח. הוא סבר כי המנגנון היעיל ביותר יהיה [[מערבלהסעה (מעבר חום ומסה)|מערבָּל]] (קונווקציה, Convection) – העברת חום באמצעות תנועה אנכית מאזור קר לאזור חם, כפי שהציע הגאולוג והגאופיזיקאי האנגלי [[אוסמונד פישר]] (Osmond Fisher{{כ}}, 1817-1914) בשנת 1881. פישר תיאר מנגנון בו ב[[כוכב לכת]] נוזלי עולים [[זרמי הערבול]] אל מתחת ל[[אוקיינוס]]ים ול[[יבשת|יבשות]], והולמס חזר עליו בשנת 1928 ואף הוסיף הסברים משלו.{{הערה|1='''Encyclopedia of Volcanoes''', עמ' 31}} הוא טען כי החום העודף נפלט מכדור הארץ באמצעות תנועה מחזורית של חומר ב[[שכבה (גאולוגיה)|שכבות]] פנימיות מוצקות, וכי תנועה זו יוצרת זרמי ערבול חמים. הולמס תיאר זרימת חום רבה כלפי מעלה, הפחתת [[לחץ]], [[התכה|התכת]] סלעים ופליטת החום ב[[רכס מרכז אוקייני|"תפיחוֹת" המרכז אוקייניות]], וכן זרימה חוזרת מתחת ל[[גאוסינקלינה|גאוסינקלינות]].{{הערה|1='''גאוסינקלינה''' – מונח ארכאי לאגן השקעה באוקיינוס}}