בעיית הסחטן – הבדלי גרסאות

בעיית הסחטן משקפת [[כשל שוק]] הנובע ממודל של [[בחירה חברתית|בחירה]] [[רציונליות מושלמת|רציונלית]]. אנו רואים כי הרבה מן ההשקעות הללו, בייחוד [[השקעה|השקעות]] שנעשות לצורך בדיקת הכדאיות, הינן השקעות ייחודיות המתאימות לעסקה ספציפית (investment specific), במובן זה שלא ניתן להחזירן במלואן או בכלל, במידה והחוזה לא יוצא אל הפועל. כך, להשקעות אלו אין ערך מחוץ למערכת ה[[חוזה|חוזית]] בין הצדדים.

מצב זה של השקעה טרומית נמוכה מזו האופטימאלית מכונה השקעת חסר (under-investment), או הסתמכות חסר (under-reliance)), והוא נראה כמעט בלתי נמנע במצב בו צד למשא ומתן נדרש להשקיע השקעה טרומית, כאשר היקף ההשקעה הינה [[פונקציה]] של {ה[[ערך עודף של יצרן|הערךערך העודף]] שהשקעה זו תניב לו מהעסקה. במצב בו אין כל הגנה על הוצאות הסתמכות טרום חוזיות, כך שהסיכון להפסיד את השקעות הללו מגולגל במלואו על אותו צד שמשקיע אותם. הסתמכות טרום חוזית תהפוך ליקרה יותר, נדירה יותר וסבירה פחות, עד אשר תיעלם כליל. בהיותנו מונחים על ידי מטרה נורמטיבית של [[יעילות כלכלית]], נראה כי אין מנוס מהמסקנה המקדמית כי יש לאמץ [[משטר]] כלשהו המטיל אחריות כלשהי על השקעות טרום חוזיות בנסיבות מסוימות.

הניתוח הכלכלי ל[[משפטים|למשפטמשפט]] תקף בעיה זו והגיע לשתי מסקנות עיקריות הקשורות ומשולבות אחת בשנייה:

מנגד, ישנם מלומדים הסבורים כי הסתמכות יתר אינה בעיה "אמיתית" בניתוח הכלכלי של דיני החוזים. ראהראו למשל, Melvin A. Eisenberg & Brett H. McDonnell, “Expectation Damages and the Theory of Overreliance”, 54 Hasting L.J. 1335, 1357 (2003){{הערה|1=מתוך סמינריון שהוגש: שיקולים מוסריים בדיני חוזים (משפטים) על ידי גלית שמש.}}