אנטי-מחיקון – הבדלי גרסאות

[[דוד בן גוריון]], ששימש כ[[ראש הממשלה]] בראשית [[שנות השישים]], התנגד באופן גורף להכנסת המידה הטלוויזיונית. בן גוריון ראה במדיה זאת בעייה חינוכית, שתהפוך את התושבים מעם הספר לעם המסך. [[יגאל אלון]], [[שר החינוך]] באותה התקופה חשש מתרבות של "נרגילות ורקדניות בטן". הטלוויזיה נתפסה ככלי מחטיא ולא תרבותי. בנוסף חששו אנשי [[מפלגת העבודה]] השלטת כי הכנסת מדיה חדשה תאפשר לריבוי דעות, דבר שיפגע באחידות הדעות וב[[כור ההיתוך]] הישראלי{{מקור}}. אך מעל כולם עמדה הטענה הכלכלית, אשר ראתה את מדינת ישראל הצעירה, שרק זה מכבר יצאה מתקופת צנע ממושכת. החשש הכלכלי היה כי קניית מכשיר יקר אשר איננו מיצור בארץ תכניס את המדינה הצעירה למיתון נוסף. {{הערה|אורן סופר, '''תקשורת המונים בישראל''', [[הוצאת האוניברסיטה הפתוחה]], רעננה, 2011, עמודים 311-344.}}

[[מולי אדן]], אז [[מהנדס]] [[אלקטרוניקה]] (לימים [[נשיא]] [[אינטל]] ישראל{{הערה|{{גלובס|שמוליק שלח|מרעננים את השורות: מולי אדן ימונה למנכ"ל אינטל ישראל|1000717551|20 בינואר 2012}}}}), פיתח בהנחית יצחק פוגל, מנכ"ל "מץ אלקטרוניקה", התקן ששולב במכשירי טלוויזיה צבעוניים, ואפשר להם להציג את התוכניות הזרות בצבע על אף המחיקה שבוצעה על ידי רשות השידור. [[שם מסחרי|שמו המסחרי]] של ההתקן היה '''אנטי-מחיקון'''. זה עלה יותר לאזרח, זה עלה יותר לממשלה ולמדינה, ורק חברות הטכנולוגיה גזרו על כך רווחים נאים.{{הערה|אורן סופר, '''תקשורת המונים בישראל''', [[הוצאת האוניברסיטה הפתוחה]], רעננה, 2011, עמודים 311-344.}}