|
==מאפיינים==
טבעה המפוזרהמבוזר של היהדות הרפורמית ומגוון העמדות הרעיוניות בקרב הוגיה מקשים על חוקרים לאפיין אותה באורח חד-משמעי. עם זאת, בסיסה ה[[תאולוגיה|תאולוגי]] הוא אמונה בהתגלות מתמדת של רצון האלוהים,<ref>Dana Evan Kaplan, '''Contemporary Debates in American Reform Judaism''', Routledge, 2013. עמ' 239 (להלן: '''Contemporary Debates''');{{כ}} Elliot N. Dorff, '''Conservative Judaism: Our Ancestors to Our Descendants''', United Synagogue of Conservative Judaism, 1979. עמ' 104-105.(להלן: '''דורף''').</ref> שאינה מוגבלת ל[[מעמד הר סיני]] אלא מתחוללת ללא הרף. לפי ראייה זו, כל כתבי הקודש היהודיים והחוקים שהם מכילים חוברו בידי בני אנוש שהשכינה שרתה עליהם, אך הבורא לא הכתיב להם את כוונתו במדויק והטקסטים מבטאים גם את מגבלותיהם ומאוויהם ואת תנאי הזמן שחיו בו. במקביל, ניתן להגיע לתובנות נוספות כאלה גם כיום, ויש להתמיד בכך ולחדש את הדת כל הזמן.{{הערה|Jakob Josef Petuchowski, '''The Concept of Revelation in Reform Judaism''', התפרסם בתוך: '''Studies in Modern Theology and Prayer''', Jewish Publication Society, 1998. עמ' 101-111.}} [[אברהם גייגר]] (1810-1874), אביו המייסד של הזרם, תרם לגיבוש משנה זו יותר מכל אחד אחר: לאחר שהשימוש בטכניקות מדעיות הוביל אותו למסקנה כי הן התלמוד והן המקרא שיקפו מאבקי כח היסטוריים ושינויים מרחיקי-לכת ולא נסמכו על מסורת אחידה, הוא העמיד בהדרגה תפישה דתית חדשה לפיה ההתגלות מתרחשת בכל דור. גם הצהרות מאוחרות של חברי הזרם, כמו הסיכום של [[האיחוד ליהדות רפורמית]] בארצות הברית לרגל מאה שנה להיווסדו ב-1976 – בשיא השפעתו של התאולוג [[יוג'ין בורוביץ]], שהסתייג במידת מה מהרעיון על רקע ה[[פוסט-מודרניות]] שאפיינה את הגותו – נצמד ליסוד הגייגריאני.{{הערה|Kerry M. Olitzky, Lance Jonathan Sussman, Malcolm H. Stern, '''Reform Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook''', Greenwood Press, 1993. xxx עמ'.}} במאה ה-19 הייתה הגישה השלטת, שהושפעה מדעותיהם של פילוסופים גרמנים דוגמת [[גיאורג וילהלם פרידריך הגל]] ו[[פרידריך וילהלם שלינג]], כי רצון האל מתבטא בהתקדמות המוסרית והשכלית של האנושות, הצועדת לקראת הבנה מלאה שלו. הוגים רפורמיים בכירים כמו [[קאופמן קוהלר]] ו[[קלוד מונטיפיורי]], ממשיכי דרכו של גייגר, הציעו גרסאות שונות לעקרון זה. במאה ה-20, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה, נקלטו רעיונות ה[[אקזיסטנציאליזם]] הדתי של [[פרנץ רוזנצווייג]], [[מרטין בובר]] ודומיהם, שתיארו חווייה מורכבת של יחסים תמידיים עם הבורא. אלה החליפו במידה ניכרת את הרציונליזם, כמעט על גבול ה[[דאיזם]], שרווח עד אז.{{הערה| Robert G. Goldy, '''The Emergence of Jewish Theology in America''', Indiana University Press, 1990. עמ' 24-25.}} במחצית השנייה של המאה ה-20 נדחק בארצות הברית, מרכזה הגדול של התנועה, הדגש שהושם בעבר על עקרונות ואמונה לטובת התמקדות בחוויה הרוחנית האישית; מהלך זה לא לווה ביצירתה של תשתית תאולוגית חדשה או בנטישת הקודמת, אלא בעיקר בעמימות רעיונית. ההנהגה נמנעה מלקדם קו אחיד, והניחה למגוון עמדות להשתרר: מאימוץ בררני של אלמנטים הלכתיים וכלה בגישות המתקרבות ל[[הומניזם דתי]]. הפחתת חשיבות הליבה התאורטית לטובת ערפול ופלורליזם כונה על ידי חוקרים כמעבר בין "הרפורמה הקלאסית" ל"יהדות הרפורמית החדשה", או "נאו-רפורמה".{{הערה|שם=נאו|Contemporary Debates, עמ' 136-142.}}
פלגיו השונים של הזרם רואים את תולדות היהדות כפרי שינוי מתמשך ומתמיד, הנסמך על השראה אלוהית, מאז ראשית ההיסטוריה. הם מצדיקים תמורות נוספות ואינם מקבלים אף מערך מקובע של אמונות, חוקים או מנהגים. עקרון חשוב – הנובע בין היתר מכך ושנעשה למרכזי עקב הגיוון המתעצם בשלהי המאה ה-20 – הוא האוטונומיה האישית של החברים בה החופשיים לבחור כרצונם את האופן בו הם מבטאים את דתם. הזרם מתייחד בכך שבו היחיד, גם אם מתוך התחשבות במסורת ובקהילה, הוא מלכתחילה הפרשן המוסמך והאחראי בעניין.{{הערה|דורף, עמ' 132{{כ}}Dana Evan Kaplan, '''American Reform Judaism: An Introduction''', Rutgers University Press, 2009. עמ' 41-42.{{כ}}[[יונתן זקס]], '''Crisis and Covenant: Jewish Thought After the Holocaust''', Manchester Uni. Press, 1992. עמ' 158. גם ה[[רקונסטרוקטיבים]], השוללים במידה רבה את היותה של ההלכה מחייבת, רואים בכך פועל יוצא של התפוררות הקהילה היהודית בעת החדשה; הוגיהם קבעו כי אם הציבור יתגבש מחדש, יהיה בכוחו לחוקק הלכה מחייבת.}} השיטה מדגישה את הפן האתי של היהדות, בעיקר זה המגולם בדברי [[נביאי ישראל]], כמרכיבה המרכזי העולה על הצד הטקסי. הוגיה הרבו להסתמך על גינוייהם של הנביאים למעשי פולחן שחסרו כוונה בצדם ונעשו על ידי המושחתים מוסרית כבסיס לעמדתם. גייגר העמיד במרכז השקפתו את הטפתם לערכי צדק ולשיפור החברה, כבסיס הקבוע היחיד בדת שחוקיה הטקסיים השתנו תדיר. בהשלכה מכך, היהדות הרפורמית קוראת לחבריה להשתתף בפעילות לטובת הכלל; מאז ראשיתה בגרמניה הייתה מזוהה עם מטרות חברתיות ופוליטיקה ליברלית, ובארצות הברית השתרש המושג של מאבק לצדק והוגנות סוציאליים כדי להביא ל[[תיקון עולם]] כביטוי המעשי העיקרי לחברות בה. עם זאת, מרבית מנהיגיה ראו ערך בטקסים הדתיים המקובלים כאמצעי להתעלות רוחנית וכחלק מהשמירה על המורשת היהודית. אימוץ מחדש של הנהגות שננטשו קודם הוא מאפיין מרכזי של ה"נאו-רפורמה".{{הערה|שם=נאו}}
|
