הסגר (מלחמה) – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-R68235, Naharija, Landung jüdischer Auswanderer.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מעפילים יורדים מספינה ליד נהריה]]

[[ישראל]] תלויה בתעבורה ימית, מכיוון שגבולות היבשה שלה הם ברובם עם מדינות עוינות לה. נתיבי הים אל ישראל עוברים ב[[הים התיכון|ים התיכון]], ממערב, ודרך [[הים האדום]], מדרום. חסימת נתיבי הים התיכון מורכבת יחסית, הן בשל רוחבם והן בשל נוכחותן של מדינות ידידותיות בחלקו הצפוני. החסימה הראשונה של נתיבי הים ממערב לישראל נעשתה לפני קום המדינה על ידי [[הצי המלכותי הבריטי]], ונועדה לחסום את נתיבי [[ההעפלה]]. למעשה לא היה זה הסגר, שכן ארץ ישראל הייתה תחת שלטון [[המנדט הבריטי]] והצי הבריטי לא הטיל הסגר על [[מדינת אויב]]. יחד עם זאת, השיטה שבה נקטו הבריטים והתייחסות [[היישוב]] לפעולות היו כאל הסגר לכל דבר.

 

חסימת נתיבי הים לישראל מדרום קלה בהרבה. התעבורה הימית עוברת דרך שני [[מצר ים|מצרי ים]], שקל לחסום אותם: [[באב אל מנדב]], שחסימתו מונעת כניסה מן [[האוקיינוס ההודי]] ל[[ים סוף]], ו[[מצרי טיראן]], שחסימתם מונעת כניסה מ[[ים סוף]] ל[[מפרץ אילת]]. מעבר ליתרון ה[[טופוגרפיה|טופוגרפי]] שיש למדינות העוניות את ישראל בנתיבי ים אלה, קיים גם יתרון [[גאופוליטיקה|גאופוליטי]]: חופי ים סוף נשלטים בידי מדינות עוינות לישראל, והמרחק בין נמל [[אילת]] למצרי [[באב אל מנדב]] הוא כ2000 ק"מ, מרחק משמעותי המכביד על ניסיונות לפריצת הסגר.