מש"ב – סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל – הבדלי גרסאות

'''המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי''' היא יחידה ב[[משרד החוץ]] המארגנת סיוע של [[מדינת ישראל]] למדינות מתפתחות ברחבי העולם. הסיוע ניתן באמצעות הדרכה והכשרה בתחומי החקלאותה[[חקלאות]], הרפואהה[[רפואה]], החינוך והרווחה, והוא ממומן דרך שיתוף פעולה עם מדינות וגופים רב-לאומיים כמו ארגון מדינות אמריקה, הבנק הבין-אמריקני לפיתוח, תוכנית האוה[[או"ם]] לפיתוח, [[אונסק"ו]] ו[[ארגון המזון והחקלאות]] (FAO).

המחלקה מקיימת השתלמויות ותוכניות הדרכה בתחומים שונים בארץ וקורסים ניידים בחו"לברחבי העולם, דרך ובסיוע מוסדות ומכונים אקדמיים וחברתיים. מספר בוגרי ההשתלמויות מהקמת המחלקה ב- 1957 ועד 2003 עמד על כ- 80,000 משתלמים בארץ, ועוד כ- 120,000 משתלמים במסגרת בחו"לברחבי העולם. כמה מן הפרויקטים המתקיימים הם: חוות הדגמה חקלאיות, פרויקטים בנושא בריאות ויזמות בעסקים קטנים. בתחום ההשתלמויות נעשה ניסיון להכשיר נשים רבות ככל האפשר ממדינות מתפתחות בתחומי גידול ילדים, הוראת קרוא וכתוב ואף להקנות להן יכולת לפתח מקורות הכנסה.

מאידך, הסיוע הביא גם לתוצאה בלתי צפויה ולא רצויה. בשנות השישים המרכז עשה מאמץ להקמת תנועות נוער בנוסח ה[[גדנ"ע]] במדינות [[אפריקה]] ואסיהו[[אסיה]]. בניסיון לאמץ את המודל הישראלי, ראו מנהיגי המדינות בתנועות הנוער כלי לחינוך לאומי שיביא את בני הנוער הכפריים שגילו עד אז נאמנות גדולה יותר לשבטם מאשר למדינה להפוך לאזרחים הנאמנים למדינה. אולם, הצלחת תנועות הנוער הייתה לעתים בעוכרי הדמוקרטיה ובניגוד למטרה שאליה כיוון המרכז לשיתוף פעולה. באחדות מהמדינות תנועות אלו הפכו במהרה לכלי שרת בידי מפלגת השלטון ושימשו ככוח לחץ להשלטת סדר באזורים שבהם התעוררה התנגדות לשלטון. אף על פי כן, לפעולות סיוע אלה היו גם יתרונות משניים, במחנות התנועה זכו אלפי בני נוער להכשרה טכנית וללמידת קרוא וכתוב.{{הערה|1=ר' עינור, ח. (1990), עמ' 16-15 .}}

באי אילו מקרים אף נדחה הסיוע על ידי אזרחי המדינה המקבלת, תופעה זו הייתה נפוצה במיוחד בתחום הסיוע החקלאי. המרכז התקשה לשכנע את אזרחי המדינות שמיאנו לקבל עזרה מחמת אמונות תפלות, שמרנות, פחד משינוי, או חשדנות. בהתאם לכך, רואה המרכז חשיבות רבה בהכשרה של אנשים מקומיים, שנתפשים בסביבתם כאנשים אמינים יותר מאשר זרים, כמי שעשויים להשפיע ולהחדיר את הידע שלמדו ביתר הצלחה.{{הערה|1=ר' עינור, ח. (1990), עמ' 16-17 }}

בשיאה, בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, היה לישראל שם עולמי כמודל לפיתוח כלכלי וכאחד מהמדינות המובילות, ביחס לגודלה, בשיגור מומחים טכניים למדינות אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה. לשם כך, היה המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי של משרד החוץ – מש"ב (הגוף הממשלתי האחראי לתוכנית הסיוע ) המחלקה הגדולה ביותר במשרד החוץ הישראלי{{הערה|1=[http://spirit.tau.ac.il/government/downloads/Aliza%20Belman%20Inbal%20Bl.pdf באתר אוניברסיטת תל אביב]}}.

בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה הצטמצמה הפעילות המש"בית בעיקר במדינות אפריקה. אפשר לייחס זאת לניתוק היחסים של כמה מן המדינות עם מדינת ישראל, אם בעקבות [[מלחמת יום הכיפורים]] או מאינטרסים שונים אחרים. מאידך התרחבה מאד פעילות הסיוע הישראלית למדינות אמל"ט ובשנים האחרונות אף למדינות האיים בפאסיפיק ובקריבים.מאידך, חל שינוי בהיקף ובסוג הפעילות לאורך השנים גם מפני שהסתיים הצורך בה בתחומים או באזורים מסוימים או מפני שגורמי סיוע אחרים ממלאים את אותו התפקיד כעת.{{הערה|1=ר' עינור, ח. (1990), ע' 17}}

בשניםבראשית האחרונותהמאה ה-21 הושם דגש מחודש על פעילות מש"ב במספר מדינות מפתח באפריקה כמוכגון אתיופיה, קניה, אוגנדה ועוד בצד פעילות אינטנסיבית באסיה ובעיקר בהודו ובסיןוב[[סין]].