|
המקרא מתאר את המעשה שאיפשר ל[[שכם בן חמור]] לאנוס את דינה: {{ציטוטון|וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ}}. מדרש [[פרקי דרבי אליעזר]] מתאר כיצד פיתה שכם בן חמור את דינה לצאת לראות בבנות הארץ:
{{ציטוט|תוכן="וּבָא אל הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" ({{תנ"ך|עמוס|ה|יט|קצר=כן}}) – וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש, ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור. שהייתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאה לחוץ, מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת.}}
* ”היתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור, הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים. יצאה דינה לראות בבנות המשחקות... ” [פרקי דרבי אליעזר, פרק לח]
* "דינה "יצאה", וחכמים מפרשים את הדבר כחוסר צניעות. לדוגמה מפרש רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית(זונה) הייתה שנאמר ותצא לאה לקראתו".
*ונראה לומר, שכוונת רש"י, בזה שדינה נקראת כאן "בת לאה", שכשם שפשוט שיציאת לאה אל יעקב היתה דבר טוב (להולדת השבטים), כך היתה יציאת דינה כשלעצמה דבר רצוי" ['פרשת השבוע - למה יצאה דינה בת יעקב?' שיחות הגאולה גליון 823]
*"דינה מרדה ללא כל ספק במוסכמות של החברה בה חייתה. היא העזה לצאת מגבולות הבית בו גודלה. היא נפגשה עם נשים בסביבתה. היא דיברה את אשר הרגישה וחשבה. אחֶיה והגברים בקהילה סימנו את דינה כאישה מסוכנת, מסיתה. היא יצאה והסתובבה חופשייה" [דינה בת יעקב ולאה/אליסולריה אל 2000]
*" דינה זנב לאחֶיה הייתה, משגדלה ראתה שאין מקומה אתם, יצאה לראות בבנות הארץ, הוא שנאמר או חברותא או מיתותא".
דינה כאילמת הייתה, הוא שנאמר "ותצא דינה ... לראות": לראות יצאה, ולא לשמוע. [רבקה לוביץ, 'סיפור דינה: המקרא, חז"ל ואנחנו']
*כל מין הולך אצל מינו. בת יחידה הייתי ואתם שנים עשר בנים, ולא היה בכם מי שיבין לי..." [מירה מגן, 'אני דודתה של שרח, ורחל היתה דודתי']
* "חז"ל שמו לב לדמיון שבין פתיחת סיפור מעשה דינה, "ותצא דינה בת לאה" (בראשית, ל"ד, 1) לבין הפסוק המספר "ותצא לאה לקראתו" (ל', 15). ראו בזה לא רק ייחוס הבת לאם, אלא גם קשר משמעותי בין מעשיהן ובין קורותיהן. יש מחכמינו שדרשו את "יציאת" לאה לקראת יעקב לגנאי, ואף ראו בכך חוסר צניעות. אכן, חז"ל סיפרו בשבחה של אשתו של אבא חלקיה, שנהגה לצאת מקושטת ומבושמת לקראת אישה בעת שובו הביתה בסוף היום, וראו בזה התנהגות נאותה ואף צנועה (ראו בבלי תענית כ"ג, ע"ב).
הכתוב אינו מפרט, את "יציאתה" של דינה "לראות בבנות הארץ", אבל אם נלך בעקבות המדרש, המשווה את "יציאת" דינה לזו של לאה, שבוודאי הייתה מאופרת ומבושמת לקראת המפגש עם בעלה, ניתן להירמז, שדינה "יצאה לבלות בדיסקוטק", כשהיא לבושה בצורה מושכת תשומת לב ומגרה, כדרכן של כמה מבנותינו הטובות (כן, כן; למרות כל מה שנכתב ונאמר על זכותה המלאה של אישה על גופה ועל הופעתה, אין בכל אלה למנוע אפילו מקרה אחד של האונס!),5 והתוצאה הייתה בלתי נמנעת. זאת, אף על פי ששכם היה "מבית טוב", כמוכח מהתנהגותו בהמשך. ושמא יש לראות רמז לזה בדברי שמעון ולוי, החותמים את הסיפור: "הכזונה יעשה את אחותנו".
הליכה בעקבות קישור זה של חז"ל בין "יציאת" דינה ל"יציאת" אמה לאה, אם כי בדרך שונה, עשויה להביא אותנו להסתכלות מזווית ראייה אחרת במה שנמצא בין קמטי הסיפור. שתי ה"יציאות" נסתיימו במפגש עם גברים. במקרה של לאה, היא מפתה את יעקב אישה, "אלי תבוא, כי שכר שכרתיך", ויעקב נענה: "וישכב עמה בלילה הוא" (ל', 16).6 במקרה של דינה נסתיימה ה"יציאה" באונס: "וירא אותה שכם בן חמור, וישכב אותה ויענה"7 (ל"ד, 2). הנה כי כן, מכאן אישה חוקית, המנסה לפתות את אישה ליחסי קרבה, ומכאן מעשה אונס על ידי זר. " [משה ציפור, 'פרשת אונס דינה : ביקורת סמויה על יחס יעקב לנשיו']
*"מה מובן "וַתֵּצֵא"? רשב"ם מבין זאת כתיאור מיקום :"כי חוץ לעיר נטה אהלה ויצאה משם ונכנסה לעיר" (רשב"ם על אתר). ראב"ע סבור שדינה יצאה מיוזמתה היא (ראב"ע על אתר). [...] מה מובן "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ"? יונתן מבין בכך "לראות בנימוסי בנות עמי הארץ" (יונתן על אתר). קיל סבור "לראות בתכשיטי בנות הארץ שהגיעו לפרקן, שהיו יוצאות לחול במחולות במועדים מסוימים" וגם "בקשה לראות, ונראתה" מהכתוב במקרא וגם מהבנות פרשנים מצטיירת תמונה של אוירה רגועה, כמעט אידילית: יצאה דינה לטייל ולפגוש בנות נוספות. "[פרשת וישלח: קולה של דינה לא נשמע! / מוטי לקסמן]
===מעשה האונס===
* [[אברהם אבן עזרא|אבן עזרא]] חולק על רש"י ומפרש: {{ציטוטון|וַיְעַנֶּהָ}} - כדרכה, בעבור היותה [[בתולה]].
* [[רמב"ן]] חולק על אבן עזרא (ובעקיפין גם על רש"י) ואומר שאין צורך בפירושיהם החורגים מן ה[[פשט]] למילה {{ציטוטון|וַיְעַנֶּהָ}}, "כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן 'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה' ({{תנ"ך|דברים|כא|יד|קצר=כן}}), וכן 'ואת פלגשי ענו ותמת' ({{תנ"ך|שופטים|כ|ה|קצר=כן}}). ויגיד הכתוב כי הייתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה."
"הפועל רא"ה חוזר שנית, הפעם הוא מקושר לאיש (בראשית לד2): "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ". ריקאנטי מוצא כבר בפסוק זה רמז לבאות: "וטעם הַחִוִּי - מלשון נחש הקדמוני" (ריקאנטי לברא' לד, א). בעקבות הראייה באים שלושה פעלים רצופים: "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (שם). הפועל הראשון מציין פעולה רגילה של איש כלפי אישה במקרא. אבל שני הפעלים הבאים "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" מציינים בפירוש אינוס אישה לקיים יחסים. קולה של דינה אינו מושמע. אין ספק שמתואר כאן אירוע חמור ביותר, אבל דבריו של שכם מרמזים שייתכן מאוד והמקרה משקף סערת רוח המביאה לאיבוד שליטה (בראשית לד3): "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ". " [פרשת וישלח: קולה של דינה לא נשמע! / מוטי לקסמן]
"מיד לאחר שד' יוצאת :" וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:" (בראשית לד פס' 2). איש בכיר, נשיא הארץ, רצף פעלים לאקוני ואכזרי. לוקח אותה. וישכב אותה, אפילו לא איתה, והוא מענה אותה. אין הנאה ביחסי מין האלה. יש עינוי. " ["פרשת וישלח. אונס דינה. ואין מושיע לה." / נויה שגיב [
"הסיפור ידוע. דינה בת יעקב נחטפת, נאנסת ומוחזקת כבת ערובה בידי שכם להשגת מטרתו - נישואין עם דינה תמורת מוהר רב ערך, והזמנת בני יעקב להשתלב בחיי המסחר של בני המקום והסרת כל המחיצות המפרידות ביניהם: "והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (בראשית לד, י) ". ["מטרה מוצדקת ואמצעים פסולים"/ישראל קנטור]
"הכתוב אומר "ויקח אותה", מלמד שחטף אותה שכם. ועוד אומר הכתוב "וישכב אותה" – "אותה" נאמר ולא "עמה", מלמד שכפה עצמו עליה. ועוד אומר הכתוב "ויענהָ", כפשוטו.
ויש שאמרו לרצונה היה הדבר. הכתוב אומר "ויקח אותה", ואין קיחה אלא לשון חיתון כמו שנאמר "כי יקח איש אשה" ועוד נאמר "וישכב אותה" כפשוטו. ועוד נאמר "ויענהָ" מלמד שבא עליה בעונתה, אי נמי [=או גם] מלשון ש"ענה לה" – שהייתה שואלת ושואלת לאחיה והם היו דוחקין בה ולועגין לה, עד שבא שכם וענה לה. " [רבקה לוביץ, 'סיפור דינה: המקרא, חז"ל ואנחנו']
===מדוע נענשו יעקב ודינה===
על פי מסורת אחרת דינה נענשה על כך ש"יצאה", וחכמים מפרשים את הדבר כחוסר צניעות. לדוגמה מפרש רש"י: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא [[יצאנית]] הייתה שנאמר ותצא לאה לקראתו".
יעקב: כאשר חצה יעקב את מעבר יבוק, לקראת המפגש המאיים עם עשיו אחיו, מסופר שהעביר "את נשיו ואת אחד עשר ילדיו" (בראשית, ל"ב, 23). דינה, אשר כבר הייתה בעולם, אינה נספרת כאן, כאילו אינה קיימת! הדבר עורר את בעלי המדרש לתהות, "ודינה היכן הייתה?" ולהשיב: "נתנה בתיבה ונעל בפני הרשע הזה (=עשיו), כדי שלא יתלה עיניו בה וייקח אותה" (בראשית רבה פרשה ע"ו, ט). הביאור בזה: רש"י כבר פירש קודם בפרשתנו את הפסוק "ויקח. . ואת אחד עשר ילדיו" - "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".
ולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה שעשו יקח אותה על הספק "שמא תחזירנו למוטב", ועוד יותר שבגלל פעולתו נענש יעקב בעונש קשה כזה "שנפלה ביד שכם?" אבל הדרשן גם מוסיף לקח חשוב: אילו היה עשיו לוקח לאישה את דינה בת אחיו, בוודאי הייתה מחזירה אותו למוטב. שהרי את האווירה בבית ואת סולם הערכים המקובל במשפחה קובעת לרוב האישה. ואז גם לא היו הדברים מתגלגלים לידי כך, שהייתה נלקחה לאחד מן הערלים, מבני עממי הארץ, בדרך משפילה (שם פרשה ע"ו, ט).
ולכן נראה לומר, אשר: א) מעלתה של דינה היתה גדולה כל כך, עד שהיה בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע. ב) החזרת איש רשע למוטב יש בה מעלה גדולה מאוד, שהיה כדאי להכניס את דינה לזה, אפילו בספק "שמא תחזירנו למוטב".
ולפי זה יש לומר, שגם כאן כוונת רש"י שיציאת דינה, היא למעליותא, שכיון שהיה בכחה של דינה להחזיר למוטב אפילו את עשו הרשע, מובן שזה ש"ותצא דינה . . לראות בבנות הארץ", לא היתה ח"ו יציאה של היפך הצניעות, אלא אדרבה, "לראות בבנות הארץ", כדי להחזירן למוטב. ['פרשת השבוע - למה יצאה דינה בת יעקב?' שיחות הגאולה גליון 823 וגם משה ציפור, 'פרשת אונס דינה : ביקורת סמויה על יחס יעקב לנשיו']
דינה : " ותצא דינה בת לאה" – ילמדנו רבנו: מהו שתצא אשה בתכשיטיה בשבת לרשות הרבים? כך שנו רבותינו: לא תצא אשה לרשות הרבים בשבת בתכשיטיה [...] אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה? שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב [...] וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב: כל זמן שהייתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבוא לידי קלקלה" [מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח, סימן י"ב]
===התנהגותם של יעקב ובניו===
בכעסו העז של יעקב על שמעון ולוי, כעס אותו שמר בלבו שנים רבות, עד למותו, מוצא [[מרדכי ברויאר]] מסר לדורות:
:זו היא הבשורה היוצאת בספר בראשית מאבות ישראל אל כל דורות ישראל. השלום חרות על לוח לבו של ישראל והוא מתנוסס ברמה על דגלו. ואף על פי שהעם נאלץ פעמים רבות לצאת למלחמה, השלום הוא משאת נפשו, ואין דבר שהוא מתועב בעיניו יותר משפיכות דם נקיים - אחד דם איש ישראל ואחד דמו של איש נכרי.{{הערה|[[מרדכי ברויאר]], "נקמת שמעון ולוי באנשי שכם", בספרו '''פרקי בראשית''', הוצאת תבונות, תשנ"ט, עמ' 581}}
==== הקדמה ====
סיפור אונס דינה הוא אחד משלושת סיפורי האונס במקרא . מה שמאפיין את שלושת הסיפורים הללו הוא , שכל אחד ממעשי האונס מהווה עילה ומבוא למלחמה בין גברים . ולא זו בלבד , אלא שבכל אחד משלושת הטקסטים תואמת מידת ידיעתנו על פרטי חוויותיה של הנאנסת את מידת הקירבה החברתית בין הצדדים היריבים , הלוחמים : במעשה דינה אלה הם עמים שכנים ; בסיפור פילגש בגבעה , היריבים הם שבטי ישראל ; ואילו במעשה אונס תמר - היריבים הם תחילה שני אחים , ובהמשך אב ובנו הם שלוחמים זה בזה (דויד ואבשלום). חזרה משולשת זו על קשר ישיר בין אלימות מינית לבין אלימות לוחמנית רומזת למוסכמה ספרותית משותפת של מתן ביטוי לסיבות המלחמה , על ידי הענקת משמעות מיוחדת לגוף הנשי ולחברה . גופה המחולל של האישה משמש מטונים להתפרקות חברתית . סיפור מקראי הפותח ביוזמה של אישה ("ותצא דינה") הוא נדיר. אפילו ספרים שנקראו על שם גיבורותיהם (רות , אסתר), ראשיתם באיש וסופם באיש .
["רחל רייך, "האשה אשר נתתה עמדי נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא"]
ברור שכל בניו נטלו חלק בו: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה" (בראשית לד, יג). כולם ענו. המספר נוקט נימה של צידוק כשהוא מציג את עילת המרמה: "אשר טִמא את דינה אחותם" (שם). יעקב מגיב בדרך משונה הראויה לתהייה. תחילה, כששמע ששכם "טימא את דינה בתו", החריש והמתין לשוב בניו מן השדה. יעקב אינו זועם על שכם או על חמור אביו. אך כשבניו שבים הביתה, מתעוררת בהם הרגשה קשה המלכדת את המשפחה בעצב וחרון אף: "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יֵעשה" (בראשית לד, ז). אז עשו מה שעשו. בני יעקב אינם מתפתים להצעה זו. הם מנהלים משא ומתן לשחרור אחותם. לצורך זה, הם עושים מעשה הונאה, ומפתים את כל בני העיר למול את בשרם כתנאי לקבלת תנאי החוטפים. שמעון ולוי ניצלו את היות אנשי שכם כואבים אחר המילה, פשטו על העיר, לקחו "איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (בראשית לד, כה), לקחו את דינה וגם "את כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם". להגדשת הסאה, נטלו גם "את כל אשר בבית"2.
יעקב כועס : אנו מצפים שאחר מעשה הטבח יעמיד יעקב את בניו על חומרת מעשיהם, שהפרו את כללי החוק והמוסר. אולם יעקב רק מביע את חששו ממה שיאמרו הבריות: שמא ייפגע מעמדו בעיני יושבי הארץ ועמי הסביבה. רק מזה הוא חושש.
רק לימים, לפני מותו, מביע יעקב את שאט נפשו ממעשי שמעון ולוי ומשמיע ביקורת חריפה: "כלי חמס מכרותיהם... כי באפם הרגו איש וברצונם עִקרו שור" (בראשית מט, ה-ו), והוא מקלל אותם: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשָׁתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ז). יתר על כן, יעקב מדיר אותם מלהתייחס אליו: "בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי" (בראשית מט, ה-ז). ואמנם נתקבלה קללתו: לוי לא נטל חלק בארץ ושמעון הֶעֱנִי ונאלץ לנדוד בין השבטים (עיין ברש"י); וכשהכתוב מספר על יוחסו של קורח כשמרד במשה ואהרן, הוא אינו מייחסו ליעקב, שנאמר: "ויקח קרח בין יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב" וגו' (במדבר טז, א). בן לוי - לא בן יעקב. הרי לך: "בקהלם אל תחד כבודי" (עיין ברש"י).
ויש שראו בתגובתו הקשה של יעקב נקודת הקלה, שהרי לא קילל את בניו, אלא רק את אפם, "ארור אפם", לא: ארורים הם (וראה בפירוש רש"י לבראשית מט, ה-ז).
בני יעקב נוקטים במספר פעולות:
1) מרמים את בני העיר בהצעה לא כנה למול את עצמם
2) רוצחים את כל יושבי העיר הזכרים, למרות שלא היו קשורים כלל לחטאו של בן עירם = רק שמעון וליו !!
3) גוזלים את כל הרכוש והבהמות הנמצאים בעיר ובשדות שסביבה
4) פועלים באלימות כלפי נשים וטף חסרי ישע, חפים מפשע ולוקחים אותם בשבי.
במקרה זה, שכם מבקש לכפר על חטאו באופן המושלם ביותר – הוא מבקש לקחת את דינה לאישה ולשלם קנס לאביה (כמו שמלמדת התורה :"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה, ותפשה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, לא יוכל לשלחה כל הימים" [דברים כב כח-כ]).
האונס מקבל את הגיור ומל את עצמו ואף יותר, סוחף את כל בני עירו לעשות כן. שכם מוכן לעשות כל מה שאחי יעקב יגידו לו על מנת להתחתן עם דינה. הוא מציע לבני יעקב להפוך להיות "לעם אחד" עם העיר שכם, לגור בארץ שלהם ולסחור בה.
["יעקב ואבי הבחור באים בדברים כי שכם התאהב בדינה ורוצה לשאתה. שכם, אביו ובני עירו הגברים, עוברים ברית מילה כדי להיות ראויים ומתאימים מבחינת מנהגי העברים. זו שגיאה טקטית. עדיף היה אם החתן לבדו היה עובר זאת ובשקט, ללא פרסום." – [דינה בת יעקב ולאה/אליסולריה אל 2000]]
פה התמיהה על פעולותיהם של בני יעקב עוד גדלה – נפלה בחלקם הזדמנות פז להכניס עוד עיר שלמה תחת כנפי השכינה – מרצונם החופשי! – והם הורגים את כולם. כמובן שיש גם את הסיכוי שבמצב שו העיר שכם כולה בופכת לבת דת משה, הערים מסביב רואות ושוקלות לעשות את אוו הדבר.
אנחנו מניחים שיעקב מוכן לבצע את עסקת הנישואין, כיוון שאין לנו שום הוכחה שהוא לא. בני יעקב הולכים בדרך המנוגדת לו ובוחרים להרוג ולגזול.
נראה כאילו הפתרון נמצא בכתוב עצמו – בני יעקב מציעים "והיינו לעם אחד" (שם טז) ואנשי שכם מקבלים את ההצעה "להיות לעם אחד". השאלה היא, מדוע נעשה השימוש במילה "עם"? הסכסוך כולו הרי מתקיים בין בני משפחת יעקב לבין בני העיר שכם. הכתוב רואה בנישואין הזדמנות למזג שני עמים לאחד, ועם זאת מתבהר הכל. הרי בעימות בין עמים הכללים הם שונים מאשר בעימות בין משפחות. עם יוצא למלחמה על פגיעה בכבודו, תשלום אינו מהווה ענישה מספקת.
כך נהפך האונס מבעיה של יחיד לבעיה של עם, כיוון שהאנס היה ממשפחת השליט (העם נענש על חטאי מנהיגו). הכתוב מדגיש את העניין בכך שאומר תחילה פעמיים בלשון יחיד – "טימא את דינה" (פס' יג) ולאחר מכן עובר ללשון רבים "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר, אשר טמאו אחותם"(פס' כז).
ליעקב בזמן זה אין שום ביקורת על המרמה, ההרג והביזה שבצעו בניו. הוא מפחד מן התוצאות שעלולות לנבוע ממעשיהם של בניו בכלל, ושל שמעון ולוי כפרט. הוא שוקל את סכנת ההכחדה שבה נתונה משפחתו הקטנה מנקודת המבט שלו.
לעומתו, בניו סבורים שאם לא ינקטו בצעדים קשים ויגיבו במלוא החומרה, כדרך שעם צריך להגיב על פגיעה בכבודו, סכנת ההכחדה עומדת מולם כיוון שהם מפגינים חולשה. רק תגובה תקיפה תרתיע את עמי הסביבה ותזכה אותם בשקט. בסופו של דבר הכתוב מוכיח שבני יעקב צדקו במעשיהם : "ויסעו, ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבתיהם, ולא רדפו אחי בני יעקב" (בר' לה ה). [מתוך "אונס דינה ותוצאותיו" של הרב משה הכהן, המחלקה לתלמוד, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר אילן]
===שתיקת דינה ופשרה{{הערה|עירית ישראלי, מעשה הנערה דינה, "יעלה הדס" , 2004, ע"מ 90-101}}===
שאלות רבות עולות בנוגע להיות דינה דמות מאוד פסיבית בסיפור ובעיקר לשתיקתה, היא לא מדברת ולא פועלת במהלך העלילה כלל. פעולתה היחידה היא יציאה מאוהלה.
יש הטוענים כי הסיבה לשתיקת דינה נובעת מהעובדה שדינה לא נמצאת בשני המקומות המרכזיים והחשובים בסיפור, ובכל זאת נראה שמתבקש כאן הסבר נוסף. [[הרמב"ן]] מסביר כי שכם היה צריך להתחנן ולבקש מיעקב את דינה, למרות שהיא בביתו "ותם הפיוס הזה כדי שיתנו אותה לו לאישה מרצון כי הנערה לא הייתה מתרצה אליו וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם וידבר אל לב הנערה" - כלומר דינה שתקה ולא פעלה כאות מחאה, השתיקה מציינת אי הסכמה ואף זעקה על מה שנעשה בה. בפועל היא לא עושה כלום, אך שתיקתה מסתירה זעקה המופנית כלפי עצמה.
"ולא נאמר "ותצעק דינה". וכי יעלה על דעתך שלא צעקה דינה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה.[...] שתקנית הייתה דינה, וקול לא היה לה. וכל כך למה? משום שבני ביתה לא הקשיבו לה ולא הרבו לדבר עמה, כמה שנאמר: "לא תרבה שיחה עם האשה". לפיכך יצאה לראות בבנות הארץ.
שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב." [רבקה לוביץ, 'סיפור דינה :המקרא, חז"ל ואנחנו']
"יצאה ממני הצעקה שחנקתי והייתה גדולה וחזקה. "אל תצעקי, ילדה," אמר שכם, "אני אוהב אותך, אני אתחתן איתך, ירבו עלי מוהר ככל שירבו, ילדה, אני אתחתן איתך"." [מירה מגן, 'אני דודתה של שרח, ורחל היתה דודתי]
שני הפעלים הבאים "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" מציינים בפירוש אינוס אישה לקיים יחסים [8]. קולה של דינה אינו מושמע. אין ספק שמתואר כאן אירוע חמור ביותר, אבל דבריו של שכם מרמזים שייתכן מאוד והמקרה משקף סערת רוח המביאה לאיבוד שליטה (בראשית לד3): "וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" [9]. תגובת דינה אינה כתובה.
"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה". (בראשית לד 4). אין תגובה של דינה, אבל היא לא חזרה למשפחתה, היא לא התרחקה מבית שכם [זאת אנו למדים מהכתוב בפרק הנדון בזה, המספר שלאחר רצח גברי העיר "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ"]
האם אין בהישארותה רמז כלשהו לתגובתה? האם היא הסכימה להצעת הנישואין? אולי סירבה? אולי התנתה תנאים? אין רמז לכך במקרא. קול האישה אינו נשמע [...]
וקול דינה דומם. אני לא יודע, אבל אולי אם קולה של דינה היה נשמע, אולי היה נמנע הרצח וזרע של שלום היה נזרע? אבל אין קול לדינה, ואם היה מה הייתה אומרת? הסופרת מירה מגן מציעה אפשרות אחת":כבודי? כבודי נקרע ממני עם בתולי ושולמה לי תמורתו אהבה, ואתה ולוי אחיך, שלא באתם לעולם מאהבה ואפילו לא מתשוקה, איך תדעו מה זאת אהבה? קנאת אמנו הרתה אתכם וחוֹלְלָה אתכם קנאים מרֶחֶם [...] אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו". אז אולי הדין הנורא בוצע בגלל שלקולה של דינה לא היה מאזין? ואלי בגלל שאף אחד לא היה קשוב ללב שנענה לרחשי אהבה?!
===גישות שונות להתערות בית יעקב בין עמי הארץ{{הערה|עירית ישראלי, מעשה הנערה דינה, "יעלה הדס" , 2004, ע"מ 90-101}}===
לעומתו, בניו מזכירים את קרבתם לדינה שוב ושוב, קוראים לה "אחותנו", ואפילו "בתנו". בני יעקב מגוננים על דינה, ממלאים את תפקידו של יעקב ומנסים לשמור על שם המשפחה.
שכם קורא לדינה "נערה", זה מראה את אהבתו שרכש אליה. ניתן לומר שהוא עובר תהליך, תחילה מבצע בה מעשה אלים (אנס אותה ועינה אותה), ובסוף אוהב אותה.
"וכן לא הזכיר מה נעשה בה [=בדינה] אחרי כן ועל דרך הפשט עמדה עם אחיה צרורה באלמנות חיות כי היתה טמאה בעיניהם כדכתיב: "אשר טמא את דינה אחותם" - ורבותינו נחלקו בה [...] והקרוב דברי האומר נטלה שמעון וקברה בארץ כנען והוא כמו שאמרנו כי היתה עמו בביתו כאלמנה וירדה עמהם למצרים ושם מתה ונקברה בארץ. " [פירוש רמב"ן על בראשית פרק לד, פסוק יב]
"היתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור, הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים. יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללהּ [=שכם לקח לו אותה כשלל] והרתה וילדת את אסנת, ואמרו בני ישראל להרגה, מה עשה יעקב, הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה לה על צוארה ושלחהּ והלכה לה. ירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת. " [פרקי דרבי אליעזר, פרק לח]
===הצלתה של דינה===
מהתיאור בספר בראשית {{ציטוטון|וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם}} למד המדרש שלא בקלות נפרדה דינה משכם: "ר' יודן אמר: גוררין בה ויוצאין. אמר [[רב הונא]]: הנבעלת לערל קשה לפרוש" (בראשית רבה פ).
"אבל האיש ההוא אהב אותי, ואתה ואחיך הרגתם אותו על שום שהקדימה תאוותו את אהבתו". ] מירה מגן, 'אני דודתה של שרח, ורחל היתה דודתי]
==המשך חייה של דינה==
==מקום קבורתה==
במשך הדורות תיארו עולי רגל את מקום קבורתה ב[[ארבל (יישוב עתיק)|ארבל]].{{הערה| [http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/193/319.html אתר nrg: חוקרים מצאו בארבל את קברי השבטים]}}
== מדוע נכתבה הפרשה? ==
הפרק מעורר דיון בשאלת הערכת התורה את פעילותם/עמדתם של המעורבים בדבר: יעקב, בניו (במיוחד שמעון ולוי), דינה ומנגד שכם ואנשי עירו. כרגיל, התורה אינה מספקת הערכה מוסרית וגם האפשרות להעריך לפי תוצאות המעשה אינה קיימת במקרה זה.
ניסיון הערכה לפי ההקשר:
א.הסיפור נועד בין היתר להסביר את העברת המנהיגות והאחריות ליהודה (כמו סיפורי ראובן ויהודה בהמשך).
ב. יש קשר ברור ליוסף שנמכר בסמוך לשכם ולתפקידם של שמעון ולוי (לפי המדרש).גם הענקת שכם (שללם של שמעון ולוי) ע"ייעקב ליוסף ("ויחי") רומזת לקשר זה.
==דינה בספרות==
::בקהלם יחד כבודי.
* הסופרת [[אניטה דיאמנט]] כתבה [[רומן]] בגוף ראשון, הבנוי סביב דמותה של דינה בת לאה, בשם "[[האוהל האדום]]". רומן זה משתייך לזרם ה"[[היא-סטוריה]]" בספרות ה[[פמיניזם|פמיניסטית]].
==ראו גם==
| 