מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט – הבדלי גרסאות

חילוקי הדעות בין יון אנטונסקו ובין [[משמר הברזל|התנועה הלגיונרית]] בנושא גזל הרכוש היהודי לא נגעו לעצם הגזלה (על כך הייתה הסכמה), אלא לדרך וליעד אליו צריך להעביר את הרכוש הנגזל. אנטונסקו גרס, שאת גזלת רכוש היהודים צריך לעשות באופן הדרגתי ובהתאם לחוקים שחוקקו. הלגיונרים, לעומתו, היו להוטים לשדוד כמה שיותר ומהר ככל האפשר, ובשיטות שהתבססו לא על החוקים, אלא על [[טרור]], [[רצח]] ו[[עינויים]]. מחלוקת נוספת נוצרה בין הלגיונרים ובין הגרמנים שישבו ברומניה כ[[מיעוט]] [[אתניות|אתני]]. על פי חוקי הרומניזציה, היהודים (כפי שהוגדרו בתקנון היהודים) היו חייבים למכור ולצאת מניהול שורה ארוכה של מיני עסקים, מה שנוצל על ידי הרומנים לקנייתם במחיר אפסי או קרוב לכך. המיעוט הגרמני הכניס תחרות מסוימת כשהחל לקנות מהיהודים במחיר טוב מהמחיר שהציעו הלגיונרים (כחמישית מהמחיר הריאלי). לגרמנים המקומיים היה כסף שקיבלו כהלוואה מגרמניה, כסף רומני שרומניה שילמה לגרמנים עבור החזקת יחידות צבא גרמניות בשטחה (כהגנה נגד ברית המועצות). אנטונסקו דרש מהלגיונרים להפסיק את הטרור, והלגיונרים החלו לתכנן את תפיסת השלטון והדחת אנטונסקו{{הערה|1=[[ז'אן אנצ'ל]], "תולדות השואה - רומניה", כרך ראשון, עמודים 354–361}}.

 

 

בעשרים הימים שקדמו ל[[מרד]] הוגברה מאוד התעמולה האנטישמית, שבוצעה בכל הכלים שעמדו לרשות התנועה הלגיונרית, תעמולה שהדגישה את הצורך הדחוף לפתור את [[הבעיה היהודית]].