זכריה פרנקל – הבדלי גרסאות

זכריה פרנקל נולד ב[[פראג]]. אביו יעקב קופל היה בן לאחת המשפחות העתיקות בעיר, צאצא לרבנים אהרן שמעון שפירא ומשולם זלמן מירלש, ואמו אסתר הייתה בתו של ראש ישיבתההישיבה המקומית יהודה לייב פישלס. כילד למד עם אביו, ולאחר מכן פנה לקנות הוראה מפי הדיינים נחמיה פייבל בונדי ו[[בצלאל רנשבורג]]. אף כי רכש ידיעות בלימודי חול, לא שלחוהו הוריו לבית-ספר. רק בגיל עשרים וארבע יצא ל[[בודפשט|פשט]] כדי ללמוד בגימנסיה. ב-1827 עמד בבחינות הבגרות והתקבל לאוניברסיטה העירונית, בה השתלם בשפות קלאסיות, לוגיקה, בלשנות ועוד. הוא למד יוונית עתיקה מהפרופסור לודוויג פון שדיוס. ב-15 בנובמבר 1831 קיבל תואר [[דוקטור לפילוסופיה]], ובאותה תקופה ניתן לו גם [[היתר הוראה]]. בעקבות קבלתהשלמת התוארלימודיו – הוא היה הרב הראשון בכל [[בוהמיה]] שהייתה לו השכלה אקדמית – ראוהו השלטונות כמועמד הרצוי ביותר לתפקיד הפנוי של הרב המחוזי ב[[טפליץ]], שניתן לו ב-29 בדצמבר. ב-24 באפריל 1832 נישא לרחל רוזה מאייר, בתו של בנקאי מקומי.

בטפליץ היה הראשון בארץ לשאת דרשות סדירות ב[[גרמנית]] על ענייני מוסר, דבר שהיה אז חידוש גדול לעומת ה[[פלפול]] המסורתי ביידיש שנמסר לסירוגין על ידי הרבנים הוותיקים. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרנקל, כתב [[יצחק שורש]], היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן ה[[אמנציפציה ליהודים]] והיציאה מן הגטו. הרבנות המסורתית, והבידול הקהילתי עליו שררה, הלכו והתפוגגו. הדור הצעיר השתלב בחברה הנוצרית ואיבד עניין בדתו. את מענהו שלו למצב עניינים זה ניסח בארכנות במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך, ציין שורש, הכיר בכך שחלפו ימיו של ה[[מרא דאתרא]] שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע כתחליף סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות.

חיבורו של פרנקל הגיע לרשויות ב[[ממלכת סקסוניה]], והן התרשמו ממנו והציעו לו את תפקיד הרב הראשי במדינה, משרה חדשה שנוצרה רק אז. הוא קיבל אותה ב-[[29 במאי]] [[1836]] ועבר ל[[דרזדן]]. בבירה הסקסונית הקדיש את עתותיו למאבק לקידום שוויון הזכויות של בני דתו, שהתאחר מאוד במדינה. הוא יצא תדירות נגד [[שבועת היהודים]] המשפילה; חיבורו המשמעותי הראשון היה Die Eidesleistung der Juden ("על ההצהרה בשבועה של היהודים") מ-1840. הוא הצליח להביא להסרת הרכיבים המוזרים יותר בטקס, אף כי המנהג בוטל שם סופית רק ב-1879. בסקסוניה החל להתוות את שיטתו הדתית, שהלכה והצטללה עם השנים. זמן קצר לאחר מינויו, כתב לחבר שהוא תומך בשינוי בנוהג הדתי, אך עליו להיעשות באופן מתון כל כך עד ש"ההתקדמות כלל לא תיתפש בעין המתבונן." בדצמבר 1836 הופיעגילה לראשונה בפומבי עניינועניין ב[[חכמת ישראל]], המחקר המדעי של היהדות: הוא כתב למייסד התחום, [[יום-טוב ליפמן צונץ]], על רצונו לברר את שלבי יצירת הספרות ה[[תלמוד]]ית.

ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של [[ברלין]] משרהאת מקבילהמשרת הרב בעירם, שלאשהייתה היה לה רב יחיד מוכרפנויה מאז מות האב"ד מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים כדיבטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 [[טאלר]] בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, ושותפושהיה לדרךגם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, [[מיכאל זקש]]. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים שגובו על ידי פסק דין של [[החת"ם סופר]]. פרנקל התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע גם ביקורת על כך שהלה ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה נגד הרב מדרזדן: [[עזריאל הילדסהיימר]] ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז חשד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בבירהבדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות [[תרגום השבעים]], Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן בו הוקרנוהתקבלו רעיונות מארץ ישראל לבין ה[[יהדות הלניסטית|יהודים ההלניסטים]] ב[[אלכסנדריה]].

ראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית של [[אביב העמים|טרום-מרץ]] והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח בעוצמה את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. הרב מדרזדן מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של [[ההיכל בהמבורג]] ב[[ריב ההיכל]] השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר [[יצחק ברנייס]] על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של [[אברהם גייגר]] הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה ה[[רפורמי]]ת – למשנה-לרב ב[[ברסלאו]] עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ו[[שי"ר]] מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני [[שמואל הולדהיים]] לאחר פרסום ספרו "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי [[קידושין]] הם מעשה רגיל לגמרי של [[קניין (הלכה)|קניין]] ומשתייכים ל[[דיני ממונות]], ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה.