משחית טנקים – הבדלי גרסאות

בתחילת מלחמת העולם השנייה, בחן צבא ארצות הברית מספר טקטיקות ללוחמת שריון. לאור טקטיקת ה[[בליצקריג]] שהציגו הגרמנים, ציפו יחידות אמריקאיות למצוא את עצמן ניצבות בפני מספרים גדולים של טנקים גרמנים התוקפים לרוחב חזית צרה יחסית. לאור מצב זה, בחרו האמריקאים להתבסס על [[דוקטרינה]] של שימוש במשחיתי טנקים קלים וזריזים, שיוכלו לאגף את הטנקים הגרמנים באמצעות כושר תמרון עדיף, ולהשמידם באמצעות כוח אש כבד. משחיתי הטנקים אלה אוגדו ביחידות ייעודיות - גדודי משחיתי טנקים.<br/>{{ש}}

בהתאם לדוקטרינה שפותחה, נדרשו משחיתי הטנקים האמריקאים להיות מהירים, בעלי כושר תמרון גבוה ולשאת חימוש כבד. בפועל, רק ה-[[M18 הלקט]] התאים לדוקטרינה האמריקאית - עם מהירות מרבית של 90 ק"מ היה זה ה[[רק"מ|רכב המשוריין]] המהיר היותר במלחמת העולם השנייה.<br/>{{ש}}

עם כניסת [[ארצות הברית]] למלחמה, ב[[דצמבר]] [[1941]], טרם הושלם פיתוחם של משחיתי הטנקים המשוריינים, ופיקוד משחיתי הטנקים נאלץ להתבסס על אמצעי [[אד הוק]], דוגמת [[משחית טנקים M3|משחית הטנקים M3]] - דגם שתוכנן בחופזה והתבסס על הרכבת תותח 75 מ"מ על גבי [[זחל"ם M3]] בתושבת מוגבלת צידוד. כלי נוסף ראשון היה ה-[[M6 פארגו]], שהיה למעשה משאית דודג' WC55{{הערה|1=ב[[צה"ל]] שירת דגם מתקדם יותר מסדרת ה-WC במשך שנים רבות ונודע יותר בכינויים '''קומנדקר''' ו'''נ.נ.''' (נושא נשק).}}, 3/4 טון, עליה הורכב תותח נ"ט 37 מ"מ. הכלי, אשר ערך את טבילת האש שלו במהלך הלחימה בתוניסיה, נתגלה ככישלון מוחלט וכל הכלים מסוג זה פורקו בסיום המבצע והוחזרו לתצורתם הראשונית.<br/>{{ש}}

בניגוד למשחיתי הטנקים של אומות אחרות, משחיתי הטנקים דמויי הטנק האמריקאים - ה-[[M10 וולברין]] וה-[[M36 ג'קסון]], אשר התבססו על טנק השרמן, וה-[[M18 הלקט]], אשר היה תכנון חדש לחלוטין, צוידו בצריח בעל יכולת צידוד מלאה, אך פתוח-גג, על מנת לחסוך במשקל הרכב ולאפשר הרכבת תותח גדול יותר.<br/>{{ש}}