ריינר בנהם – הבדלי גרסאות

ב-1949 נרשם ללימודי היסטוריה של האמנות ב[[מכון קורטולד]] (Courtauld) ב[[אוניברסיטת לונדון]]. לאחר שסיים את התואר הראשון ב-1952, ריינר בנהם התחיל לעבוד על הדוקטורט בהנחיית היסטוריון האדריכלות [[ניקולאס פבזנר]]. באותה שנה החל לכתוב עבור [[כתב עת|כתב העת]] החשוב "Architectural Review". כתיבתו השנונה והחריפה בכתב העת, ביססה את מעמדו בתור פרשן חשוב של הארכיטקטורה העכשווית. הוא ואשתו פתחו מדי שבוע את ביתם לדיונים על אמנות עכשווית. האמנים, הארכיטקטים והמבקרים שפקדו את דיונים אלו, הרכיבו ביחד עם אחרים את [[הקבוצה העצמאית]] אשר נפגשה ב{{ה|מכון לאמנות עכשווית}} בלונדון בין השנים 1952-1955. ריינר בנהם כינס את המושב הראשון של הקבוצה ונשאר חבר בה עד סופה.

ספרו הראשון, "ארכיטקטורה בעידן המכונה הראשון: הלכה ועיצוב" (Theory and Design in the First Machine Age), שהיה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, התפרסם ב-1960. הספר סוקר את הגישות, המגמות והתאוריות האדריכליות בשנים 1900-1930, בהשפעת ההתקדמות הטכנולוגית המודרנית. באותה שנה הוא החל להרצות במשרה-חלקית בבית ספר ברטלט לארכיטקטורה (Bartlett School of Architecture), ב{{ה|קולג' האוניברסיטאי של לונדון}}. לאחר שנתיים ב[[שיקגו]] על מלגת מחקר (1964-1966), הוא חזר ללונדון להרצות במשרה-מלאה בברטלט, פרסם את "הברוטליזם החדש" (The New Brutalism, 1966) ופתח בכתיבה של סדרת מאמרים פופולריים למגזין "New Society" {{כ}}(1965-1985). הוא מונה לראש הקתדרה לתולדות האדריכלות ב-1969, כאשר המחקר בשיקגו התפרסם בספר "ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת" (Architecture of the Well-Tempered Environment).