פסק דין בוקר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1-\2\3 ב\4\5
שורה 15:
השאלה המשפטית הייתה, האם הסכם מכר במקרקעין, תשלום חלקי והעברת החזקה לידי הקונה ללא רישום בטאבו, מונעים עיקול הנכס בשל חובות המוכר? השאלה נידונה על רקע המצב הנורמטיבי שיצר [[חוק המקרקעין]] תשכ"ט-1969. "הלכת בוקר" קבעה כי העיקול גובר על הזכות האובליגטורית.
==רקע עובדתי==
ב-[[30 באוקטובר]] 1970, נערך חוזה מכר במקרקעין, בין המוכרת גילה קטן לבין הקונים חיים וחנה בוקר. תאריך הביצוע נקבע ל-[[15 במאי]] 1970. ב-[[26 בפברואר]] נפתח תיק בטאבו לרישום העסקה, ושולמה אגרת העברה. ב-[[30 במרץ]] נעשה הסכם נוסף בין הצדדים, בו חתמה המוכרת על יפוי כוח בלתי חוזר לעורך דינם של הקונים. במקביל הקונים העבירו על שמם את המשכנתא בסך כ-18,000 לירות שהייתה על הנכס, ונמסרה להם החזקה בנכס. סוכם כי הקונים ישלמו את יתר הסכום, שעמד על 19,000 לירות, לעורך הדין וקסלר - כנגד חוב של המוכתהמוכרת. בתאריך המוסכם, 15 במאי, לא הושלמה רכישת הנכס. לפי גרסה אחת{{הערה|שאומצה על ידי השופט קיסנרקיסטר}} העסקה לא הושלמה מאחר שהקונים לא הצליחו לשלם את היתרה. לפי גרסה אחרת{{הערה|שאומצה על ידי השופט לנדוי}}, כבר בתחילת מאי הקונים היו נכונים לשלם את הסכום, אך העסקה לא הושלמה בשל העיקול שהוטל על הנכס ב-17 במאי.
 
"חברה אנגלו ישראלית" תבעה מקטן חוב בסך 60,000 לירות, על סמך שטרי חוב שמועדם חל בין אוקטובר [[1969]] למאי [[1970]], ב[[סדר דין מקוצר]]. ב-[[17 במאי]] 1970 הוטל עיקול זמני על הנכס עליו נערך הסכם המכר הנ"ל. העיקול הפך קבוע בפסק דין של בית המשפט המחוזי ב-[[26 באוקטובר]] 1970, לאחר דיון בהתנגדויות.