חיל הספר העבר-ירדני – הבדלי גרסאות

'''חיל הסְפָר העברהעֵבֶר-ירדני''' (ב[[אנגלית]]: '''Trans-Jordan Frontier Force''') היה יחידת [[ז'נדרמריה|זַ'נדַרמֶריה]] (כוח צבאי העוסק בפעילות [[שיטור]]), שהיוותהשפעלה בתקופת [[המנדט הבריטי]] והיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של [[הצבא הבריטי]]. היחידה הוקמה על ידי שלטונות [[המנדט]] ב-[[1 באפריל]] [[1926]], לאחר פירוקן של שתי יחידות דומות שנקראו "[[הז'נדרמריה הבריטית]]" ו"[[המשטרה המעולה]]". עם הקמתה מנתה היחידה כ-800 לוחמים, והוגדרה כ[[גדוד]], אך במהלך שנות קיומה הורחבה והגיעה לסדר גודלכוחות של למעלה מ-3,000 לוחמים. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו [[ערבים]], ומיעוטם (כמה עשרות) [[יהודים]] (ראוע"ע [[החיילים היהודים בחיל הספר העבר -ירדני]]). תפקידה העיקרי של היחידה היה [[משמר גבול|שמירת גבולות]] [[עבר הירדן]], בתקופת [[המנדט הבריטי]], אך היא פעלה גם ב[[ארץ ישראל]], ובמיוחד בשמירה על [[גדר הצפון]]. היחידה פעלה אף במקומות שונים אחרים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] שבהם פעלו כוחות בריטים ב[[מלחמת העולם השנייה]], כמו למשל ב[[עיראק]] במהלך [[מרד רשיד עלי אל-כילאני]]. כ"גדוד טריטוריאלי" הייתה היחידה מחויבת לשרת בכל מקום אליושאליו נשלחה, שלא כמו [[הלגיון הערבי]], שנחשב ליחידת ביטחון פנים בעבר הירדן. בפברואר [[1948]], לאחר קבלת העצמאותה[[עצמאות]] של [[ממלכת ירדן]] ולקראת יישום [[תוכנית החלוקה]], פורקה היחידה.; מרבית חייליה עברו אל הלגיון הערבי, ונלחמו לצדו ב[[מלחמת העצמאות]].

[[הסכם סייקס -פיקו]] מ-[[1916]] הכליל את שטח [[עבר הירדן]] באזור "B", שטח שהיה אמור להיות בשליטה [[בריטניה|בריטית]] לאחר כיבושו מידי הטורקים[[האימפריה העות'מאנית|העות'מאנים]]. בספטמבר [[1918]], במסגרת [[קרב מגידו|מתקפה בריטית כוללת]], כבשו הכוחות הבריטים במהירות את צפונה של ארץ ישראל, ואת עבר הירדן המזרחי, כולל [[עמאן]] הנטושה. ב-1-באוקטובר נכבשה [[דמשק]], וחודש לאחר מכן חתמה טורקיה[[האימפריה העות'מאנית]] על [[הפסקת האש של מודרוס|הסכם כניעה]]., בכךוכך בהבא קיצהקצה של [[האימפריה העות'מאנית]].

בראש הכוחות שנכנסו לדמשק הורשה לעמוד [[פייסל הראשון, מלך עיראק|פייסל]], בנו של [[חוסיין בן עלי|השריף חוסיין]] מ[[מכה]]., הואוהוא הוכרז כשליטה האזרחי של סוריה. למעשה כל שטחי [[ארץ ישראל]], עבר הירדן, סוריה ו[[לבנון]] היו כעת תחת שליטה בריטית במסגרת "שטח האויב הכבוש" (Occupued Enemy Teritory). ב[[יולי]]ביולי [[1920]], נכנס [[הצבא הצרפתי]] לשטחי [[סוריה]] ולבנון, שטח שהיה מיועד לשליטה צרפתית על פי הסכם סייקס-פיקו, וגירשו את פייסל מדמשק.; הצרפתים לא ניסו להשתלט גם על עבר הירדן. חודש לאחר מכן הגיעה משלחת של מאה שייחים[[שייח']]ים מעבר הירדן לפגישה עם [[הרברט סמואל]], שהיה כבר [[הנציב העליון|נציב עליון]] בארץ ישראל, ובקשו ממנו להכליל את שטח מגוריהם תחת תחום שלטונו ומחוץ לשטח השלטון הצרפתי שהחל להתבסס בסוריה. בנובמבר הגיע מ[[חג'אז]] ל[[מעאן]], בראש כ-1,200 בדויים[[בדואים]], בנו השני של השריף חוסיין, עבדאללה, ל[[מעאן]].; מטרתו הייתה לנקום את נקמת אחיו מהצרפתים. ב[[מרץ]]במרץ [[1921]] הוא הגיע לעמאן. הבריטים לא היו מעוניינים בהתנגשות בינו לבין הצרפתים, ולפיכך הוזמן עבדאללה ל[[ירושלים]] לפגישה עם [[וינסטון צ'רצ'יל]], הרברט סמואל, ו[[תומאס אדוארד לורנס|לורנס איש ערב]]. בפגישה זו סוכם עם עבדאללה שהוא יעמוד בראש השלטון האזרחי בעבר הירדן, שלטון שיהיה תחת פיקוחו של הנציב העליון בירושלים. מאוחר יותר הפך הסכם זה להסכם קבע. ב[[אפריל]]באפריל [[1923]] הודיעה ממשלת בריטניה כי היא החליטה, בכפוף לאישורו של [[חבר הלאומים]], להכיר בקיומה של ממשלה בעבר הירדן בראשותו של ה[[אמיר]] עבדאללה, זאת בתנאי שהממשלה תהיה [[חוקה|קונסטיטוציונית]] ושלממשלת בריטניה יתאפשר לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות לגבי שטח זה. ב-23 ב[[מאי]] 1923 הוכרז על הקמתו של ממשל זה.

ב-[[1920]] הוקם בעבר הירדן [[הלגיון הערבי]]. מפקדו הראשון היה [[מייג'ור]] [[פרדריק ג'רארד פיק]], מקציניו של לורנס. הלגיון הצליח להשליט בשלב הראשון לקיומו סדר בשטח האמירות, להכניע את השבטים המתמרדים שהתנגדו לשלטונו של עבדאללה ולהדוף את הפלישות ה[[ערב הסעודית|סעודיות]] מבחוץ. בשנת [[1939]] מונה למפקדו של הלגיון סירסר [[ג'ון באגוט גלאב]] (גלאב פאשה), ששימש בתפקיד זה עד [[1956]], עת פוטר על ידי [[חוסיין, מלך ירדן|המלך חוסיין]].

אמירות עבר הירדן הייתה למעשה עצמאית למחצה. ההסכם שנחתם בין עבדאללה לבין ממשלת בריטניה ב[[פברואר]]בפברואר [[1928]] קובעקבע כי לבריטים תהיה סמכות לפקח על ענייני החוץ, הביטחון והכספים של האמירות., וכי האמירות תנוהל על ידי הנציב העליון לארץ ישראל ולפי תנאי [[המנדט הבריטי|המנדט]]. ההסכם תוקן מאוחר יותר ב-[[1934]] וב-[[1941]]. ב-[[1936]] הסכימה [[ממשלת בריטניה]] על הקמתה של ממשלה עצמאית בעבר הירדן שתהייהשתהיה כפופה ישירות לעבדאללה, וב-[[1939]]- הוקמה ממשלה ראשונה בראשותו של [[תאופיק אבו אל-הודא]]. במקביל נפתחו [[קונסוליה|קונסוליות]] ראשונות ב[[קהיר]] וב[[בגדאד]]. ב-[[25 ב[[אפרילבאפריל]] [[1946]] הוכתר האמיר עבדאללה למלך על עבר הירדן.{{הערה|האנציקלופדיה העברית, כרך ו', תשי"ז, עמ' 611-608.}}

במשך כל שנות המנדט על ארץ ישראל מילאו הבריטים את אחד מתפקידיהם העיקרים כשליטי הארץ, והוא ההגנה על ביטחון התושבים. תפקיד זה מולא בראש ובראשונה כחלק מהאינטרסיםמה[[אינטרס]]ים שלהם לשמור על עמדות אסטרטגיות לאימפריהל{{ה|אימפריה הבריטית}} במזרח התיכון, אך כפועל יוצא מאינטרסים אלו הובטח, כאמור, שלומם של התושבים בארץ.

עיקרה של משימה זו היה לשמור על חלקו המזרחי של שטח המנדט, – שטח הספרהסְפָר המזרחי שבשטח עבר הירדן. הסכנות שאיימו על ביטחון תושבי האזור מכיוון זה היו בעיקר פלישותיהם של כנופיות [[שודד]]ים, מרידות שבטים [[בדואים]] וחדירתם של מורדים מן הצפון. שיטת הלחימה במדבר הייתה שיטה שפותחה לראשונה במלחמתב[[מלחמת העולם הראשונה]]. יתרונם של הבריטים במלחמתם בשבטי המדבר היה הכוח הממוכן שעמד לרשותם. בעזרת כוחות שיטור ממונעים ניתן היה לגמוע מרחקים ארוכים יותר בזמן קצר יותר ובכך להשיג יתרון על פני לוחמים רכובים על [[סוס]] ו[[גמל]]. נוסף לכך הופעתו של ה[[מטוס]] בשדה המערכה גרמה חרדה בקרב שבטי הבדואים. למעשהוכך, על שטח רחב יחסית לא היה צורך להציב כוח שיטור גדול מדי.; כוח קטן מאומן ומצויד כראוי בנשק וברכב יכול היה להשיג שליטה ראויה לשמה על שטחי ספר המדבר.

[[היישוב היהודי]] בפרט, ותושבי הארץארץ ישראל בכלל, ידעו מעט מאוד באותה תקופה על מאמציו הכבירים של [[הצבא הבריטי]] לחצוץ בינם לבין פלישותיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כוחותיו של [[אבן סעוד]] (מלכה הראשון של [[ערב הסעודית]]) הצליחו כמעט למוטט את שלטון [[השושלת ההאשמית]] בעמאן, בקיץ [[1924]], ונבלמו בידי כוחות [[חיל האוויר המלכותי]]. ברור הדבראפוא כי אילולא עמידתם של כוחות הביטחון הבריטים בבלימתם של הכנופיות שניסו לפלוש לארץ, היה היישוב היהודי הדל של שנות העשריםה-20 עומד בפני סכנה מהותית.

אחת מהסיבות לאי ידיעה זו היה אי־שיתופםאי-שיתופם של בני הארץ היהודים בכוחות ביטחון אלו. סיבות אי־השיתוףהאי-שיתוף היו מדיניות וארגוניות-כלכליות. הסיבה המדינית העיקרית הייתה שהכוח העיקרי שנטל על עצמו את משימת השמירה על ספר המדבר המזרחי היה [[הלגיון הערבי]]. הפיקוד על חיל זה היה בידיהם של קצינים בריטים אך כוחותיו הלוחמים היו על טוהרת האוכלוסייה הערבית. צבא זה נחשב לפחות באופן סמלי לצבאה של האמירות החדשה של עבר הירדן. מפקדו העליון, לפחות בתור תוארכתואר של כבוד, היה האמיר עבדאללה בעצמו. לפיכך לא ניתן היה בשום פנים ואופן לשתף בצבא זה יהודים. אםאילו היו הבריטים מסכימים להכנסתם של יהודים ללגיון, היו מכניסים את ראשם לצרות מצרות שונות ולהתנגדות קשה מצדם של הערבים על רקע לאומי.

אך בנוסף ללגיון, ששמר כאמור על ספר המדבר המזרחי, פעלו במקביל באותה תקופה גם יחידות צבאיות, יחידות צבאיות למחצה, ויחידות משטרתיות בשטחי ארץ ישראל המערבית. הסיבות הארגוניות-כלכליות לאי -שיתופם של היהודים בהם היו משותפות לכולן. הסיבה הראשונה הייתה נעוצה בכך שהן ביחידות שכוח האדם שלהן היה על טוהרת חיילים או שוטרים בריטים, והן ביחידות שסגל הפיקוד שלהם היה בריטי והכוח הלוחם היה מבני הארץ, לא היה כל יסוד לחיי שיתוף פעולה בין הבריטים ליהודים. ארץ ישראל לא הייתה מושבה בריטית אלא שטח [[מנדט]]., אולם אנשי כוחות הביטחון והפקידות הממשלתית היו בעלי ניסיון [[קולוניאליזם|קולוניאלי]]. מסורת הריחוק בין השליטים הקולוניאליים לבין ה"נייטיבסילידים" עמדה בעוכרו של שיתוף פעולה זה. להבדיל מיחידות דומות שהתקיימו במקומות אחרים בעולם תחת שלטונה של האימפריה הבריטית, שם בצבאות ובכוחות שיטור קולוניאליים מסוג זה היה ריחוק וחיץ חברתי מוחלט בין סגל הקצונה והפיקוד הזוטר הבריטי לבין החיילים המקומיים, העם היהודי, שהיה שותף לשחרורה של הארץ מעול הטורקים וקיבל לא מכבר את ההבטחה להקמתו של [[בית לאומי לעם היהודי|בית לאומי]], לא יכול היה להוציא מקרבו אנשים שישרתו בכוחות הביטחון תחת פיקודם של קצינים בריטים ושיתאימו את עצמם לאקלים פיקודי וחברתי כזה. הערבים התאימו יותר למערכת יחסים כזו ולקצינים ולסמליםולסַמלים הבריטים היה נוח שלא יהיו חיילים יהודיים ביחידותיהם.

סיבה שנייה לנוכחותם המצומצמת של יהודים בכוחות הביטחון נבעה מכך שהבריטים ידעו היטב כי כל יהודי שישרת תחת פיקודם יהיה נתון למרותם של [[המוסדות הלאומיים|מוסדות היישוב]] ובאופן כזה או אחר יהיה נתון גם לשליטתה הישירה או העקיפה של ה"[[ההגנה|הגנה]]". נאמנות כפולה זו לא הייתה יכולה להתקבל על הדעת בשום כוח צבאי או משטרתי. לבריטים היה כבר ניסיון לא מבורך, מבחינתם, מתקופת [[הגדודים העבריים]], כאשר החיילים היהודים ששרתוששירתו תחת פיקוד בריטי ניסו ובמידה מסוימת אף הצליחו להשיג יתרונות מדיניים תמורת שירות זה. מסיבה זו השתדלו הבריטים להרחיק עד כמה שהתאפשר להם את היהודים משורות כוחות הביטחון.

הסיבה השלישית למיעוטם של היהודים בכוחות הביטחון הייתה סיבה חברתית כלכלית גרידא. המשכורת ביחידות אלו הייתה מתאימה יותר לרמת החיים של האוכלוסייה הערבית בארץ, שהייתה נמוכה יותר מזו של היישוב היהודי. תנאי החיים בשירות היו קשים מאוד לחיילים או לשוטרים היהודים. רבים מהם מצאו עצמם משרתים ביחידתם כאשר חבריהם לנשק הם ברובם ערבים ואילו המפקדים הם בריטים אשר לא ניתן היה להאשימם באהבת ישראל יתרה.{{הערה|[[בן-ציון דינור]] (עורך), '''ספר תולדות ההגנה''', כרך שני, תל אביב, 1964, עמ' 218-199.}}

עד לקיץ [[1921]] הייתה משימת השמירה על ביטחון הפנים בארץ מסורה בידיהם של גדודי צבא שעליהםשעמם נמנו חיילים בריטים ו[[הודו|הודים]], כמו גם חיילים יהודים מהגדודים העבריים. עד אותואותה זמןעת היו עדיין בארץ כ-5,000 חיילים בריטים.{{הערה|שם=משטרה|'''תולדות ההגנה''', כרך שני, עמ' 201.}} אותם חיילים יהודים ראו בגדודים העבריים בהםשבהם שרתושירתו בסיס לחילל[[חיל מצב]] שאמור היה למלא את משימות הביטחון בארץ עם עזיבתם של מרבית הכוחות הזרים. אולם שאיפות אלו לא תאמו במדויק לתוכניותיהםאת תוכניותיהם של הבריטים. לאחר [[מאורעות תרפ"א|מאורעות 1921]] החלו הבריטים להכין תוכניות להקמתו של "חיילחיל ההגנה לפלשתינה" (Palettine Defence Force). כחכוח זה היה אמור לכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי;{{הערה|שם=משטרה}} בהמשך החלה תוכנית זו לצאת לפועל, ואת תפקידו של החלק הערבי בצבא זה מילא למעשה הלגיון הערבי, שכוח האדם הלוחם שלו היה, כאמור, על טוהרת האוכלוסייה הערבית. הלגיון מילא את משימות הביטחון בחלקו המזרחי של שטח המנדט, בעבר הירדן. בשטחי ארץ ישראל המערבית הוקם כוח מעורב, '''"הז'נדרמריה הפלשתינאית" (Palestine Gendarmerie)'''.; בעברית היה שמו של כוח זה "[[המשטרה המעולה]]{{הערה|שם=משטרה}}" .

על הקמתה הרשמית של המשטרה המעולה הכריז הנציב העליון הרברט סמואל ב-3 ב[[יוני3 ביוני]] [[1921]] בנאומו לרגל יום הולדתו של המלך [[ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת|ג'ורג' החמישי]].{{הערה|שם=משטרה}} סמואל הכריז כי בדעתו להקים כוח משטרה בן 500 איש אליושאליו יגויסו מן המעולים שבין כל אזרחי הארץ. המגויסים יזכו למשכורת טובה יותר מזו של המשטרה הרגילה. הם יקבלו אימונים טובים יותר מאלה של המשטרה הרגילה והם יאומנו ויהיו תחת פיקודם של שוטרים בריטים. הגדוד הזה יהיה אמור לשמש ככוח מגן על גבולות הארץ ולשמש כעתודהכ[[עתודה (צבא)|עתודה]] למקרה של צורך בתגבור כוחות המשטרה הרגילה בעת מהומות. כוונתו של סמואל הייתה להרחיב כוח זה אם יתברר שניתן לסמוך עליו בשעת מבחן, זאת מתוך כוונה לצמצם בהדרגה את מספרם של כוחות הביטחון והצבא הבריטיים.

באחד ביולי אותה שנה הוחל בגיוס למשטרה המעולה. כמפקדה מונה ה[[מייג'ור]] [[פרדריק ויליאם ביושר]] (Bewsher), לימיםשלימים הועלה לדרגת [[קולונל]] והיה למפקדו הראשון של חיל הספר העבר -ירדני. הארגוןארגונה של המשטרה המעולה הוטל על קצינים בריטים. כבר בימים הראשונים לגיוס ניכר היה שנעשה ניסיון מצדםמצדן של רשויות הגיוס לדחוק את רגליהם של יהודים. הדבר לא צוין רשמית בתקנות, אולם נאמר בהן כי על המגויסים להיות ילידי הארץ.; בכך, נסגרה הדלת בפני כל אותם [[חלוצים]] צעירים שעלו לארץ בשנות [[העלייה השנייה]] ו[[העלייה השלישית|השלישית]]. הוסכם כי כוח האדם של המשטרה המעולה יחולק לשלושה חלקיםלשלוש: שליש יהודים, שליש ערבים, ושליש מיסודות לאומיים אחרים ([[דרוזים]], [[צ'רקסים]], [[ארמנים]] ואף [[קפריסין|קפריסאים]]).{{הערה|שם=משטרה}} התוכנית הייתה שכל אלה ישרתו ביחידות מעורבות, ודבר זה היווה מעצור מסוים לגיוסם של יהודים רבים, שלא ראו בעין יפה את האפשרות שישרתו בכפיפה אחת עם לוחמים ערבים. ואכן לפחות בהתחלה היה קצב הגיוס מקרב היהודים איטי מאוד. אלה שבכל זאת התגייסו עשו זאת בעיקר מתוך צורך כלכלי, לאחר שלא מצאו עבודה בשום מקום אחר. אחרים עשו זאת מתוך סיבות אישיות אחרות. ניתן לומר כי רובמרבית אלו שהתגייסוהמתגייסים לא עשו זאת מתוך רגשות לאומיים גרידא. אנשים אלה ראו בשירות במשטרה המעולה מעין הזדמנות להרפתקה. לימוד הרכיבה על סוס, השימוש בנשק והשהיה במקומות שונים בארץ לאורכה ולרוחבה משכו צעירים רבים. למרות זאת, ניתן לומר שרובםרובם נעשו חדורים ברוח ההתגייסות הלאומית למען היישוב היהודי לאחר הצטרפותם למשטרה המעולה.

כאמור, גויסו למשטרה המעולה כ-500 איש מכל עמי הארץ. מרכזו של הכוח היה בתחילה ב[[ירושלים]], אך עד מהרה הועבר ל[[סרפנד]]. הוא חולק לארבע פלוגות, כאשר שלושששלוש מתוכן היו פלוגות רוכבים והפלוגה הרביעית הייתה פלוגת גמלים. שבעה מחנות ששמשו כבסיסים לכוח התפרסו בכל רחבי הארץ: ב[[יריחו]], ב[[באר שבע]], ב[[טול כרם]], ב[[ג'נין]], ב[[בית שאן]], ב[[צמח]] וב[[ראש פינה]].{{הערה|שם= משטרה}} בשנה הראשונה לקיומה של המשטרה המעולה רוכזו היהודים במחלקות נפרדות. אך לאחר מכן הוצבו היהודים במחלקות מעורבות. משימתם העיקרית הייתה, כאמור, שמירה על גבולות הארץ. האווירה בגדוד הייתה בריטית-קולוניאלית. התלבושת הייתה מזרחית למחצה: מכנסיים רחבים, מעילים ארוכים וכפיות. המשמעת הייתה קשה ולוותה במכות ובצעקות.