ויקיפדיה

המפלגה הקומוניסטית של צרפת – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
סיום עבודה
מ בוט החלפות: כישלון, סטלין, חויב, \1ניסיו\2\3, \1נטייה\2, אזור, מסוי\1, מזוי\1
שורה 27:
המפלגה ידעה כבר מראשיתה סדרה של פיצולים ופילוגים על רקע חילוקי דעות סביב מגמתה העיקרית לההפך למפלגה [[בולשביזם|בולשביקית]], המקבלת את תכתיבי [[מוסקבה]] הן בעניינים מדיניים והן בתחום הארגון הפנימי. פרוסארד, מזכ"לה הראשון של המפלגה, עזב אותה כבר ב-1923. המזכ"ל שירש אותו, [[בוריס סוברין]], סולק מהמפלגה כשנה לאחר מכן על רקע תמיכתו ב[[טרוצקיזם]]. בבחירות הכלליות של 1924 זכתה המפלגה ב-9.8% מהקולות וב-26 מושבים ב[[האספה הלאומית (צרפת)|האספה הלאומית]], הרבה פחות מן המפלגה הסוציאליסטית. אולם קו פעולתה של המפלגה התמקד לא בשדה הפוליטי אלא בתחום [[איגוד מקצועי|האיגוד המקצועי]] בארגון [[שביתה|שביתות]]. במטרה לעצור את הפילוגים במפלגה נבחר איש איגוד הרכבות פייר סמארד (Pierre Sémard), הוא ניסה לשתף פעולה בריתות עם מפלגות שמאל אחרות על מנת ליצור חזית כנגד ה[[פאשיזם]], אך הואשם במפלגתו-שלו ב"פרלמנטריזם". סמארד ובכירים אחרים במפלגה נעצרו בגין פעילותם נגד [[מלחמת הריף]], בה נלחמה צרפת ב[[מרוקו]], דבר שהחליש את המפלגה, שבבחירות 1928 הכניסה רק 11 נציגים לאסיפת הנהחרים.
 
ב-1928 השתלטו על המפלגה ה[[סטליניזם|סטליניסטים]], שביקשו להתבדל מכל המפלגות הסוציאליסטיות בטענה שהן [[בורגנות|בורגניות]] ולטהר את מפלגתם מגורמית חתרניים. [[המשבר הכלכלי העולמי של 1929]] שהשפיע על צרפת החל מ-[[1931]] תרם לתחושת כשלוןכישלון [[כלכלה ליברלית|הכלכלה הליברלית]] והביא לעליית כוחן של מפלגות אנטי-ליברליות ובכללן המפלגה הקומוניסטית. למפלגה הצטרפו באותה תקופה אמנים ואינטלקטואלים כ[[אנדרה ברטון]], [[פול אלוארד]] ו[[לואי אראגון]]. אחד מתועמלני המפלגה החשובים של התקופה היה הסופר [[אנדרה ז'יד]] שלחם במסגרתה נגד ה[[קולוניאליזם]] וה[[אימפריאליזם]]. על אף מרכזיותה בחשיבה החוץ-פרלמנטרית, ירדה התמיכה במפלגה בבחירות [[1932]] והיא זכתה רק ל-10 מושבים באספה הלאומית עם 8% מהקולות.
 
בעקבות [[עליית הנאצים לשלטון]] ב[[גרמניה]] ועליית כוחם של פשיסטים בצרפת התגבשה החל מ-[[1934]] חזית עממית של מפלגות השמאל שאחד ממקדמיה ומקימיה היה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית [[מוריס תורז]]. בבחירות [[1936]] זכתה החזית ברוב והמפלגה הקומוניסטית זכתה ב-15.3% מקולות הבוחרים ו-72 מושבים. עם זאת המפלגה לא נכנסה ל[[קואליציה]] אלא תמכה במנהיג המפלגה הסוציאליסטית, לאון בלום, מחוץ לממשלה. בעוד ממשלת בלום נקטה במדיניות נייטרלית ב[[מלחמת האזרחים בספרד]], תמכה המפלגה הקומוניסטית בגלוי בכוחות [[הרפובליקה הספרדית השנייה]] ואנשיה היו חלק מרכזי מן [[הבריגדות הבינלאומיות]] שלחמו על אדמת ספרד. באותה עת הייתה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שאימצה סממנים [[פטריוטיות|פטריוטיים]] צרפתיים, המפלגה הקומוניסטית החוקית היחידה במערב אירופה. בספטמבר [[1938]] היו 72 נציגיה באספה הלאומית (ושלושה נוספים) היחידים שהצביעו נגד אישרור החלטות [[ועידת מינכן]] שנחתמו בין [[אדולף היטלר|היטלר]], [[בניטו מוסוליני|מוסוליני]], [[נוויל צ'מברליין|צ'מברליין]] וראש ממשלת צרפת, [[אדואר דאלאדיה|דאלאדיה]].
 
=== בזמן מלחמת העולם השנייה ===
חתימת [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]] לאי-התקפה בין [[גרמניה הנאצית]] ל[[ברית המועצות]] בספטמבר [[1939]] גרמה לפרישת חמישית מאנשי המפלגה. למרות נטיהנטייה ראשונית להגנת המולדת והתגייסות נגד גרמניה, נענתה המפלגה לתכתיב ממוסקבה שקרא למלחמה "אימפריאליסטית" ודרש תמיכה בחתירה לשלום עם היטלר. המפלגה החלה להפיץ תעמולה [[פציפיזם|פציפיסטית]] בקרב החיילים. ראש המפלגה, מוריס תורז, [[עריקה|ערק]] מהצבא ונמלט למוסקבה. בתגובה, פירקה ממשלת צרפת את כל המסגרות הקומוניסטיות, הישוותה את התעמולה הקומוניסטית לתעמולה נאצית והצהירה שהעונש על הפצתה יהיה [[עונש מוות]]. לאחר [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה|כיבוש צרפת על ידי הנאצים]] פנתה המפלגה לשלטון והצהירה שתשמור על נייטרליות. אולם נציגו של היטלר בצרפת [[אוטו אבץ]] ו[[צרפת של וישי|משטר וישי]] אסרו על פעילותה.
 
עם פרוץ [[מבצע ברברוסה]] (הפלישה הנאצית לברית המועצות) ביוני 1941 בטל הסכם ריבנטרופ-מולוטוב וסטאליןוסטלין הורה למפלגות הקומוניסטיות לפעול בכל דרך נגד הפשיסטים. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית הפכה לציר מרכזי של תנועת ה[[רזיסטאנס]] ואנשיה ארגנו פעולות כגון [[התנקשות פוליטית|התנקשויות פוליטיות]] מאורגנות ומתוכננות באופן שיטתי נגד בכירים במשטר וישי. בתגובה הוצאו להורג ב-[[22 באוקטובר]] 1941, 22 פעילים קומוניסטים, בהם גי מוקט (Guy Môquet) בן ה-17, שהפך לסמל המאבק בנאצים ולסמל קומוניסטי. בברכתו של סטאליןסטלין קיימה המפלגה מגעים עם [[שארל דה גול]], מנהיג [[צרפת החופשית]] שגלה ב[[לונדון]] וממאי [[1943]] השתתפה במועצה הלאומית להתנגדות (Conseil national de la Résistance - CNR) בהנהגת [[ז'אן מולן]], ארגון הגג של תנועות ההתנגדות לנאצים על אדמת צרפת. המפגלה הקומוניסטית הפכה לגוף המאוחד היעיל ורב ההשפעה ביותר במסגרת המועצה, באמצעות שילוב פעולה עצמאית של תאים מקומיים, בפרט חברי [[מאקי]], עם הכוונה מרכזית. עם נסיגת הנאצים ב-[[1944]] ניסו פלגים מהפכניים בפלגה לפעול למען חילול מהפכה קומוניסטית, אולם הפלג המרכזי החזק תמך בהמשך שיתוף פעולה עם [[בעלות הברית]] ובבלימת המהפכנות. באותה תקופה הצטרף למפלגה הצייר [[פאבלו פיקאסו]].
 
=== בתקופת ממשלת השחרור והרפובליקה הרביעית ===
ממלחמת העולם השנייה יצאה המפלגה ככוח ההתנגדות הגדול והמאורגן ביותר לנאציזם. עם שחרור צרפת הצטרפה המפלגה, יחד עם כל ארגוני הרזיסטאנס, ל[[הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית|ממשלה הזמנית]] בראשותו של דה גול, זכתה לפופולריות חסרת תקדים והייתה אחד מהכוחות הפוליטיים המשמעותיים. בבחירות לאסיפה הלאומית המכוננת החד-ביתית הזמנית באוקטובר 1945 הייתה המפלגה הגדולה ביותר עם 26% מהמצביעים וזכתה ב-159 מושבים. בסוף שנת 1945 עמד מספר חבריה על כחצי מיליון. בבחירות הראשונות ב[[הרפובליקה הצרפתית הרביעית|הרפובליקה הרביעית]], שנערכו בנובמבר [[1946]] זכתה המפלגה לתוצאה הטובה ביותר שלה בהיסטוריה, 28.3% מהמצביעים ו-182 מושבים. המפלגה הייתה חברה בברית משולשת עם המפלגה הסוציאליסטית ועם [[התנועה הרפובליקנית העממית]] ועד מאי 1947 הייתה חברה בממשלה, כאשר מוריס תורז כיהן כסגן [[ראש ממשלת צרפת]] וחבריה החזיקו בתיקי הבריאות, העבודה, השיכון, השיקום והתעשייה. המפלגה הייתה שותפה להתוויית מדיניות שכללה ייסוד מערכת של [[מדינת רווחה]] יחד עם [[הלאמה]] של מוסדות פיננסיים (בהם [[בנק קרדי ליונה]], בנק [[סוסייטה ז'נרל]] ו[[חברת ביטוח|חברות ביטוח]]), תשתיות ותעשייה (בהם חברת ה[[חשמל]] ומפעל [[רנו]]). בשנת [[1947]] חוקק חוק [[שכר מינימום]] והובטחה עוצמתם ועצמאותם של האיגודים המקצועיים. כוחה של המפלגה ומרכזיותה בשיח הפוליטי והחברתי באותה עת היו כה גדולים עד שתת-[[מזכיר המדינה של ארצות הברית]], [[דין אצ'יסון]], סבר שקיימת סכנה מיידית להשתלטות קומוניסטית על צרפת{{הערה|[http://www.americanforeignrelations.com/A-D/Cold-Warriors-Dean-acheson.html דין אצ'ינסון], האנציקלופדיה האמריקאית הלאומית}}. אולם, המפלגה סירבה להצביע בעד מימון המעורבות הצרפתית ב[[מלחמת הודו-סין הראשונה]], התקוממה נגד הפעלת האלימות בדיכוי התקוממות עממית נגד השלטון הצרפתי ב[[מדגסקר]] ותמכה בשביתות בקנה מידה גדול במפעלי רנו. בנוסף, ממשל ארצות הברית התנה את מימוש [[תוכנית מרשל]] לסיוע לשיקום המדינה בהדחת המפלגה מהממשלה (בצרפת ובאיטליה). לפיכך, פיטר ראש הממשלה [[פול רמדייה]] את שרי המפלגה ממשלתו במאי 1947. תגובת המפלגה לגירוש הייתה סדרת שביתות שכללו גם שיבושים וחבלות מכוונות בתעשייה ובתחבורה.
 
עם הגירוש מהממשלה בטלה מחוייבותמחויבות המפלגה לאחריות ציבורית והיא החלה לפעות באופן רדיקלי בקרב מעמד הפועלים. גם ההוראות מוסקבה הובילו לאימוץ קו תוקפני ורדיקלי יותר. בוועידת ה[[קומינפורם]] הראשונה גינה [[אנדריי ז'דאנוב]] בשם סטלין את נסיונהניסיונה של המפלגה להגיע לברית עם הבורגנות והצביע על כשלונה כלקח. לבחירות [[1951]] רצה המפלגה, עקב מחלתו של תורז, תחת הנהגתו של [[ז'אק דוקלוז]] (Jacques Duclos) וזכתה ב-26.3% מקולות המצביעים ול-103 מושבים. שנה לאחר מכן נערכו במפלגה "[[טיהורי סטלין|טיהורים]]" שנועדו לסלק בכירים שסטו מהקו ה[[סטאליניזם|סטאליניסטי]] הנוקשה, בהם אחד מבכיריה, [[אנדרה מארטי]]. המפלגה המשיכה לדבוק בקו סטליניסטי גם לאחר מותו של מנהיג ברית המועצות והצליחה לשמור על כוחה באופן יחסי. בבחירות שנערכו בינואר 1956 זכתה ב- 25.4% מהקולות וב-150 מושבים ובנובמבר אותה שנה תמכה בדיכוי [[המרד ההונגרי]]. נושא התמיכה הפומבית ב{{ה|חזית הלאומית לשחרור אלג'יריה}} היה שנוי במחלוקת במפלגה כאשר מנושאי הדגל בעניין זה היה אחד מהמכובדים בחבריה, הפילוסוף והסופר [[ז'אן פול סארטר]].
 
=== מייסוד הרפובלקה החמישית ועד התמוטטות ברית המועצות ===
שורה 47:
ב[[מאי 1968]] פרצה שורת הפגנות סטודנטים ברחבי צרפת. למרות תמיכה ראשונית בשביתה הכללית, הפנתה המפלגה הקומוניסטית עורף להתארגנות הסטודנטים שאורגנה על ידי טרוצקיסטים, מאואיסטים ו[[אנרכיזם|אנרכיסטים]] כמו גם תנועות חברתיות בלתי-מפלגתיות כ[[סביבתנות|תומכי איכות הסביבה]], [[הומוסקסואליות|תומכי זכויות הומואים]], [[פמיניזם רדיקלי|פמיניסטיות]] וכדומה וכינו אותה "מהפכת דמה". לחוסר תמיכת המפלגה בהתקוממות העממית השמאלית היה מחיר כבד בבחירות שנערכו מיד לאחר שוך המהומות. המפלגה איבדה מחצית ממושביה עם 20% מקולות הבוחרים ושוב מבודדת ללא ברית פוליטית, ירדה ל-43 מושבים. בבחירות לנשיאות ב-[[1969]] הריצה המפלגה את דוקלוז כמועמד, שהגיע למקום השלישי עם 21.3% מקולות הבוחרים וגבר על מועמדי השמאל האחרים.
 
משנת [[1970]] לערך שלט במפלגה [[ז'ורז' מרשה]] (Georges Marchais), שקיבל לידיו רשמית את ההנהגה שנתיים מאוחר יותר. מרשה כרת ברית עם המפלגה הסוציאליסטית החדשה של מיטראן וחתם על הסכם תקדימי (''Common Programme''), במסגרתו התחייבה המפלגה לאמץ עקרונות חרויות הפרט ולפעול בצוותא עם הסוציאליסטים לקידום רפורמות חברתיות וכלכליות. בניגוד לציפיות לא חיזקה הברית את כוחה של המפלגה (בבחירות [[1973]] היא זכתה ל-21.4% מהקולות ול-73 מושבים), אך חיזקה את מיטראן שהפך לאלטרנטיבה שמאלית עם 19.2% מקולות הבוחרים. פרסום ספרו של [[אלכסנדר סולז'ניצין]], "[[ארכיפלג גולאג]]" ב-1973 עורר שנאה לקומוניזם והאיץ את תהליכי הנסיגה של המפלגה מן ה[[רטוריקה]] הקומוניסטית של "ה[[דיקטטורה של הפרולטריון]]" בפרסומיה הרשמיים, בהצהרות בעל פה ובמאמרי המערכת של ל'הומניטה. זאת בניגוד להנחיות מברית המועצות ותוך חבירה למגמת ה[[אירו-קומוניזם]]. בבחירות לנשיאות [[1974]] תמכה המפלגה במועמדותו של מיטראן, על אף שנחשב על ידי ברית המועצות כאנטי-קומוניסט וכמי שמחבל בסיכויי המפלגה בקרב קהל הבוחרים הטבעי שלה{{הערה|1= [https://books.google.co.il/books?id=BYe7QDYJ0sUC&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false The French Communist Party in the Fifth Republic] עמ' 99-103}}. ב-[[1976]], לראשונה מאז [[1936]] זכו הסוציאליסטים (26.6%) ביותר קולות מהקומוניסטים (22.8%) בבחירות מוניציפליות. התחזקות המפלגה הסוציאליסטית תחת מיטראן על חשבון הקומוניסטים, הובילה לביטול הברית בין שתי המפלגות, שמיטראן סבר שאיננה נחוצה לו עוד. בבחירות [[1978]], לראשונה מאז 1936, גברה המפלגה הסוציאליסטית עם 22.6% מהקולות על המפלגה הקומוניסטית (עם 20.6%) והייתה למפלגה הגדולה ביותר בגוש השמאל. על אף המגמה להתרחק מברית המועצות ולגבש סדר יום דמוקרטי יותר, תמכה המפלגה ב-[[1979]] ב{{ה|פלישה הסובייטית לאפגניסטן}}. בבחירות לנשיאות של [[1981]] רץ מרשה כמועמד הקומוניסטי ותקף את מיטראן בקולניות על היותו אופורטוניסט ושמאל מזוייףמזויף. מרשה הגיע רביעי בסיבוב הראשון עם 15.4% בלבד מהקולות ונאלץ לתמוך במיטראן בסיבוב השני בו זכה מיטראן ברוב דחוק (51.8%) על מועמד הימין [[ואלרי ז'יסקר ד'אסטן]]. בבחירות לבית הנבחרים שנערכו מיד לאחר מכן, ביוני 1981, התרסקה המפלגה הקומוניסטית עם 16.2% מהקולות ו-44 מושבים, הרחק מ-285 המושבים של הסוציאליסטים. הקומוניסטים נכנסו לממשלה החדשה, לראשונה מאז 1947, וקיבלו את תיקי התחבורה, הבריאות, הפיתוח המקצועי והמגזר הציבורי.
 
ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] התדרדרה המפלגה בכל החזיתות, הן בבחירות המוניציפליות והן בבחירות ל{{ה|פרלמנט האירופי}} בהן זכתה ב-[[1984]] ב-11.2% מהקולות, כמעט אותו מספר לו זכתה המפלגה הלאומנית הקיצונית [[החזית הלאומית (צרפת)|החזית הלאומית]]. ביולי 1984 נכנס [[לורן פביוס]] לתפקיד ראש הממשלה והמפלגה הקומוניסטית פרשה ממנה. בבחירות [[1986]] זכתה המפלגה רק ל-9.8% מהקולות והגיעה לשפל של 35 מושבים, אך מרשה סירב לפנו את מקומו או לשנות את הקו המפלגתי הנאמן למוסקבה. בבחירות עד סוף שנות השמונים נאבקה המפלגה בחוסר הצלחה מול תנועות [[השמאל החדש|שמאל חדש]] שכירסמו בבסיס התמיכה שלה עד המשבר הבלתי-נמנע שחל עם [[נפילת ברית המועצות]] ב-[[1991]]. ב-[[1994]] התפטר מרשה מתפקידו כיו"ר המפלגה.
שורה 54:
[[קובץ:Marie-George Buffet2005.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[מארי-ז'ורז' בופה]], 2005]]
[[קובץ:Manifestation contre la réforme des retraites, Paris 16 octobre 2010 - Rue du Faubourg Saint-Antoine (2).jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[פייר לורן]] ו[[ז'אן לוק מלנשון]], 2010]]
יו"ר המפלגה החדש, [[רובר הו]] (Robert Hue), פרסם ספר פרוגרמטי בשם ''Communisme : la mutation'' ("קומוניזם: השינוי") בו תקף את ברית המועצות על רדיפותיה את ה[[אינדיבידואליזם]] וה[[דמוקרטיה]] והפניית העורף שלה ל[[זכויות האדם]]{{הערה|[http://www.liberation.fr/france/1995/11/13/une-mutation-de-l-identite-communisterobert-hue-secretaire-national-du-pcf-insiste-sur-le-cote-const_149891 «Une mutation de l'identité communiste»Robert Hue, secrétaire national du PCF, insiste sur le côté «constructif» de son parti .]}}. תחת הנהגתו עברה המפלגה תהליך שנקרא בעקבות ספרו "המוטציה" (''la mutation'') או השינוי. השינוי כלל ארגון מחדש של המפלגה, נסיגה מן המרקסיזם-לניניזם ושיתוף חברי המפלגה בדיון פתוח בעתידה. זאת בצד נסיוןניסיון להחייאת מיזמים בתחומים מוניציפליים ובצחום איגוד העובדים שהיו בלעי זיקה למפלגה וחידוש הברית שלה עם מפלגות השמאל הלא-קומוניסטי. בבחירות [[1997]] זכתה המפלגה ב-9.9% מהקולות ו-35 מושבים ושבה לקואליציה בראשות [[ליונל ז'וספן]]. בין 1997 ל-[[2002]] החזיקו שרי המפלגה בתיקי התחבורה, הנוער והספורט, התיירות ותת-שר למורשת ותרבות. אולם התדרדרות המפלגה לא נעצרה. בבחירות 2002 היא הגיעה לשפל של 4.8% מהקולות ו-21 מושבים בלבד, כאשר הו עצמו מאבד את מושבו באיזורבאזור הבחירה שלו. הנהגת המפלגה עברה לידיה של [[מארי-ז'ורז' בופה]] (Marie-George Buffet), שרת הנוער והספורט לשעבר, האשה הראשונה שכיהנה כראש מפלגה קומוניסטית בצרפת.
 
בופה אימצה קו של הפרדות מן הברית עם המפלגה הסוציאליסטית ופיתוח זהות מובחנת, תוך הובלה והשתתפות ביוזמות חברתיות, אנטי-קפיטליסטיות ויוזמות [[אנטי-גלובליזציה]]. בפרט הובילה המפלגה את ההתנגדות למדיניות הליברלית של [[האיחוד האירופי]] ואת הגוש ה[[אירוסקפטיות|אירוסקפטי]] השמאלי. עמדה שזיכתה את המפלגה בפופולריות בחוגים מסויימיםמסוימים. ב-[[2005]] גינתה בופה בחריפות את תגובתה האלימה וההיסטרית של ממשלת [[דומיניק דה וילפן]] ל[[המהומות בצרפת (2005)|מהומות אוקטובר-נובמבר]] ואת המדיניות המפלה נגד [[הגירה|מהגרים]] שהובילה למהומות. בפרט יצאה נגד שר הפנים [[ניקולא סרקוזי]], שהיה סמן ימני ביחס למהומות וכינה את בני הנוער המתפרעים "חלאות" (''racaille''). על אף העידוד ששאבה בופה מן הציבור הכללי, נקלעה המפלגה למשבר פנימי בין מרקסיסטים "מסורתיים" שעדיין היוו בה כוח חשוב לבין גורמים רדיקליים שביקשו לראות חזית שמאל מאוחדת וגדולה, משמאל למפלגה הסוציאליסטית, שהמפלגה הקומוניסטית ההיסטורית תהפוך לחלק ממנה. בבחירות [[2007]] התרסקה המפלגה עם 4.3% בלבד מהבוחרים ו-15 מושבים. על מנת לשרוד חברה המפלגה ל[[מפלגת הירוקים של צרפת|ירוקים]] ולרסיסי מפלגות שמאל רדיקליות ליצירת גוש השמאל הדמוקרטי והרפובליקאי (Gauche démocrate et républicaine, GDR). עם זאת המשיכה המפלגה לשמר את כוחה ואף להגדילו במעט בבחירות המוניציפליות. בבחירות [[2009]] לפרלמנט האירופי רצה המפלגה כחלק מגוף חדש, [[חזית השמאל (צרפת)|חזית השמאל]] (Front de gauche) לצד [[מפלגת השמאל (צרפת)|מפלגת השמאל]] של [[ז'אן לוק מלנשון]]. בכל הבחירות מאז, כולל הבחירות הפרלמנטריות של [[2012]] התמודדה המפלגה כחלק מגוף זה, שזכה לתמיכה 6.9% מהמצביעים ול-10 מושבים, 7 מתוכם לקומוניסטים. קר ב-[[2013]] הוסר סמל [[הפטיש והמגל]] מכרטיסי החבר של חברי המפלגה{{הערה|[http://www.theguardian.com/world/2013/feb/10/french-communist-party-hammer-and-sickle French Communist party says adieu to the hammer and sickle], [[גארדיאן]], 10 בפברואר 2013}}.
 
== Fête de l'Humanité ==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/המפלגה_הקומוניסטית_של_צרפת"