זכריה פרנקל – הבדלי גרסאות

בטפליץ היה הראשון בארץ לשאת דרשות סדירות ב[[גרמנית]] על ענייני מוסר, דבר שהיה אז חידוש גדול לעומת ה[[פלפול]] המסורתי ביידיש שנמסר לסירוגין על ידי הרבנים הוותיקים. כמו כן העמיד מקהלת נערים, ערך חופות בתוך מבנה בית הכנסת ודרש סדר ונקיון במקום. הוא ייסד גם בית-ספר חדש לילדי היהודים. פרנקל, כתב [[יצחק שורש]], היה מודע לאתגרים שעמדו בפניו בעידן ה[[אמנציפציה ליהודים]] והיציאה מן הגטו. את מענהו שלו למצב עניינים זה ניסח בארכנות במזכר מפורט שהגיש לרשויות ב-1835. המסמך, ציין שורש, הכיר בכך שחלפו ימיו של ה[[מרא דאתרא]] שהיווה סמכות הלכתית בקהילה מסוגרת, אך תבע כתחליף סמכויות חוקיות וחינוכיות רחבות.

ב-1838 הציע לו ועד הקהילה של [[ברלין]] את משרת הרב בעירם, שהייתה פנויה מאז מות מאיר בן שמחה וייל ב-1826. הוא דרש תנאים מפליגים בטרם היה מוכן לשקול זאת: בין היתר, הכרה רשמית בהיותו הסמכות הדתית העליונה בעיר, שכר של 2,500 [[טאלר]] בשנה ושליטה מוחלטת במוסדות החינוך. הפרנסים הסכימו אך הוא דחה את התפקיד ב-1843, כשהתחוור לו שהממשל הפרוסי סירב להעניק לו הכרה רשמית. תחתיו המליץ על ידידו, שהיה גם מאוחר יותר שותף להשקפתו הדתית, [[מיכאל זקש]]. בקיץ 1839 הגיע אליו לראיון הרב יהונתן אלכסנדרזון, שהודח מקהילתו בהונגריה בגלל האשמות על זלזול במנהגים שונים שגובו על ידי פסק דין של [[החת"ם סופר]]. פרנקל התרשם ממנו ופרסם מכתב גלוי לחת"ס; לצד דחיית ההאשמות נגד אלכסנדרזון, השמיע ביקורת על כך שהלה ייחס חשיבות רבה למה שפרנקל ראה כפרטים פעוטי-ערך, ותלה את נטישת הדת על ידי רבים בחשיבה מאובנת כזו מצד הרבנים. המכתב, שהתפרסם ממש עם מות החת"ס, עורר התרעמות גדולה נגד הרב מדרזדן: [[עזריאל הילדסהיימר]] ציין כעבור עשרים שנה שכבר אז חשד בו. ב-8 במאי 1840 חנך בדרזדן את בית הכנסת הגדול החדש. במקביל המשיך להעמיק בחכמת ישראל, וב-1841 פרסם את המחקר הראשון אי-פעם אודות [[תרגום השבעים]], Vorstudien zur Septuaginta ("מחקר מקדים אודות תרגום השבעים"), בו עסק באופן בו התקבלו רעיונות מארץ ישראל בין ה[[יהדות הלניסטית|יהודים ההלניסטים]] ב[[אלכסנדריה]].

ראשיתבראשית שנות ה-40, עם התסיסה האינטלקטואלית של [[אביב העמים|טרום-מרץ]] והתקווה הגוברת לאמנציפציה מלאה במרכז אירופה, העלתה לפני השטח בעוצמה את התביעה לרפורמה דתית בשורה של תקריות. הרב מדרזדן מצא עצמו שוב ושוב בתווך בין העמדות. ב-1841 יצא נגד סידור התפילה החדש של [[ההיכל בהמבורג]] ב[[ריב ההיכל]] השני: הוא התנגד להוצאת רעיון המשיח ולשינויים ליטורגיים אחרים, ובמקביל תקף את רב העיר [[יצחק ברנייס]] על שניסה לאסור אותו בטעמים הלכתיים פסולים ובמה שתפש ככפייה שאינה במקומה. ב-1842, כששאלת מינויו של [[אברהם גייגר]] הצעיר – מי שעמד להיות הרוח החיה בתנועה ה[[רפורמי]]ת – למשנה-לרב ב[[ברסלאו]] עמדה על הפרק, הפנו פרנסי העיר שתמכו בו שאלות לרבני מרכז אירופה שנחשבו מתונים ומודרניים; מבין השבעה-עשר, רק פרנקל ו[[שי"ר]] מפראג התנגדו לקבלתו שם. כעבור שנה עמד שוב בפולמוס עם הרב הצעיר והקיצוני [[שמואל הולדהיים]] לאחר פרסום ספרו "האוטונומיה של הרבנים", בו קרא להכיר בכך שההלכה כפופה למשפט העמים. הנקודה החשובה ביותר שהעלה הייתה שהתלמוד מוכיח, באמצעות האיסור על עריכת חתונה בשבת ותבחינים אחרים, כי [[קידושין]] הם מעשה רגיל לגמרי של [[קניין (הלכה)|קניין]] ומשתייכים ל[[דיני ממונות]], ולכן צריכים להתנהל לפי חוק המדינה (מכאן נבעה גם עמדתו של הולדהיים שלא שללה נישואי תערובת). פרנקל פרסם שורה של מאמרים נגדיים, שהמקיף בהם הושלם רק חמש-עשרה שנה לאחר מכן, בהם יצא נגד הולדהיים באמרו כי מתן האפשרות לאישה לסרב לקיים יחסים, האמירה "הרי את מקודשת" וההתנגדות לקידושין בביאה מעידים כי יריבו שגה.

הקרע הסופי בין פרנקל לאורתודוקסיה התחולל עם פרסום ספרו 'דרכי המשנה, התוספתא, מכילתא, ספרא וספרי' ב-1859, המחקר המקיף הראשון אודות המשנה שבחן אותה בכלים מדעיים. גישתו של פרנקל לשאלת עריכתה הייתה שמרנית מאוד ביחס למה שהתקבל בעתיד, והוא ראה את סידור המסכתות כמאורגן ומרוכז בידי [[רבי יהודה הנשיא]] ואת התפתחותה כמכילה מידה שולית ביותר של חדשנות.{{הערה|Alan Jeffery Avery-Peck, Jacob Neusner, The Mishnah in Contemporary Perspective, BRILL, 2006. עמ' 156.}} אך לא זו עוררה סערה: בחיבור הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס למקור התורה שבעל פה. על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהתבסס על דברי הרא"ש בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות מסורתיים אחרים – כי מדובר למעשה במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כמחייבים: {{ציטוטון|והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא [[בית הלל ובית שמאי|דב"ש וב"ה]] שהוא {{מונחון|הל"מ|הלכה למשה מסיני}}, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור '''כאילו''' נאמר למשה מסיני}}. רש"ר הירש ו[[עזריאל הילדסהיימר]] האשימו אותו בכפירה גמורה. הראשון פרסוםפרסם בכתב-העת שלו "ישורון" סדרה של מאמרים מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר נגד הספר שתקפו אותו כנוגד את האמונה ב[[תורה מן השמים]] ותבע שפרנקל יבהיר אם הוא מאמין באלוהיותה של כולה, הן בכתב והן בעל פה, אם לאו. [[הרמן כהן]] הצעיר, שהיה אז תלמיד בברסלאו, שלח מכתב לרש"ר בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של פרנקל; הלה ניצל את ההזדמנות להדגיש כי כל אלו חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה. אחרים הצטרפו למתקפה עליו, כמו הרבנים [[צבי בנימין אויערבך]] בספרו "הצופה על דרכי המשנה" ושמואל פרנד ב"פתשגן האיגרת". [[שי"ר]] בפראג יצא להגנת ידידו משכבר הימים באביב 1861 בחיבור "דברי שלום ואמת". הוא כתב כי אין ספק שרז"פ יענה על שאלותיו של הירש לשביעות רצונו ויצהיר על אמונה באלוהיות התושב"ע. [[שלמה זאב קליין]] יצא נגד מנהל הסמינר בחיבור "האמת והשלום אהבו". פרנקל פרסם אז הבהרה סתומה למדי, בה כתב כי בכרך השני של "דרכי המשנה" יתברר כל הנושא. עתה התקומם נגדו אף שי"ר, שקונן על כך ש"אין זה ערקלערונג (=הבהרה), כי אם מאפליה." הירש והילדסהיימר הצליחו להוקיע את פרנקל בעיני מרבית רבני הדור, ובשנים הבאות הוסיפו לערוך נגדו מסע ציבורי רחב-היקף כדי להדגיש את הבדלי ההשקפה ביניהם: האחרון הקפיד לסתור את הדעה, שהועלתה לעתים בדעת הקהל, כי למעשה אין פער משמעותי בין הנאו-אורתודוקסיה והאסכולה ההיסטורית ולעמוד על העקרונות האמוניים המפרידים בינן. שני ראשי האורתודוקסיה הגרמנית הרבו לתקוף את ההיסטוריון [[היינריך גרץ]], שהיה קרוב לפרנקל, וסירבו להמליץ על בוגרי ברסלאו לכהן ברבנות אם לא הסכימו להכחיש בפומבי את דעותיו של מורם.

בשנות פעילותו במכון, כמקודם, התבלט רז"פ כחוקר ראשון במעלה של מדעי היהדות. הוא פרסם מאות מאמרים ומספר רב של ספרים אודות הנושא. ב-1869 דחה את הצעת הקהילה ב[[פראג]] לכהן כרבם מסיבות של זקנה. ב-1870 הוציא את יצירה מרכזית נוספת, "מבוא הירושלמי", בו בחן בפירוט את לה{{ה|תלמוד הירושלמי}} שזכה עד אז לתשומת לב מעטה. הוא הניח שם את היסודות למחקר העתידי בתחום, בכך שהבחין בין הפשטות והישירות של הירושלמי לסגנון הבבלי ובכך שראה בשניהם השתקפות של התרבויות המקומיות וכך מקור לגזור ממנו את ההבדלים בין בבל לארץ-ישראל. לרגל יום הולדתו השבעים העניק לו הקיסר [[פרנץ יוזף]] את התואר "יועץ חצר" (Hofrat). בערוב ימיו עמד על סף הוצאת החלק השני של "מבוא הירושלמי", והשלים כמעט את כולו. לפי זכרונותיו של [[דוד קאופמן]], הוא השלים את המבוא כמעט עד המשפט האחרון ביום שישי, ה-12 בפברואר 1875. הוא מת בשבת למחרת בשבת, בשתיים אחר הצהריים, ונקבר בברסלאו.

פרנקל לא הצליח למסד את השקפת הביניים שלו. אף כי "הירחון להיסטוריה" וביתו"בית המדרש" היו במות מרכזיות ורבות-השפעה, תומכיו לא התארגנו כמו שני המחנות באגפיהם. ב-1868 ייסדו בוגרי המכון אגודה, אך היא התכנסה רק פעם אחת. יוצא המכון הרב [[אלכסנדר קוהוט]] הביא את הגישה שרווחה שם לאמריקה ב-1885 והיה הדמות החינוכית המרכזית ב[[בית המדרש לרבנים באמריקה]], שקם בהשראת קודמו בגרמניה והיה בהדרגה למוקדה של [[היהדות הקונסרבטיבית]]. זו הכריזה על אימוץ מורשתו של פרנקל בעשור שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתנתקה סופית מקשריה עם האורתודוקסים באמריקה והתמסדה כתנועה בעלת מדיניות עצמאית. כמה חיבורים היסטוריים והשקפתיים מרכזיים של התנועה הציגו רצף עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, באמצעות קוהוט וגורמים מקשרים אחרים.