מהומות 1919 במצרים – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Cairo-Demonstrations1919.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הפגנות בקהיר, מרץ 1919]]

קיימת מחלוקת בשאלה, האם המהומות הן תוצאה של תוכנית מאורגנת מראש, או שהן תוצאה של התפרצות ספונטנית מצד האוכלוסייה. חלק מה[[היסטוריון|היסטוריונים]] גורסים שהארגונים והמפלגות המצריים נוצרו במהלך המהומות, והמנהיגים הם תוצר לוואי שלהן. למרותאף על פי שסעד זע'לול ומנהיגים אחרים יכלו לצפות את ההסלמה, לא הייתה להם תוכנית מובנית לפרוץ המהומות ולאופי האלים שלבשה ההתקוממות.

# '''פרוץ מלחמת העולם הראשונה''' - יום לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על [[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] ב-[[5 באוגוסט]] [[1914]] פרסמה הממשלה המצרית, תחת לחץ בריטי, הצהרה על התחייבותה של בריטניה להגן על מצרים מפני אויבים ובה נאסר על המצרים לכונן קשרים כלכליים ומסחריים עם המדינות האויבות לבריטניה. כן הוטל על המצרים להגיש כל עזרה אפשרית לבריטניה. באותה עת, היו מרבית המשכילים המצרים מוטרדים יותר מענייני הכלכלה מאשר מההשלכות הפוליטיות של הצהרה זו. ההצהרה גרמה להרחבת הפער בין הממשלה המצרית ללאומנים. ב-[[2 בנובמבר]] [[1914]] הוכרז במצרים [[משטר צבאי]], לפיו נשאה בריטניה בנטל להגן על מצרים, בעוד המצרים התחייבו שלא לסייע לאויבי בריטניה במלחמה. בשלב זה לא הועלו פתרונות לבעיות פוליטיות שעלולות להיווצר, כתוצאה מהשפעת המשטר הצבאי על עתידה של מצרים. בפני הבריטים עמדו שתי ברירות - האחת, לכלול את מצרים באימפריה הבריטית, השנייה לפנות את מצרים ולהכריז על עצמאותה. הוחלט על פתרון [[אד הוק]]: הכרזה על הפיכתה של מצרים לסולטנות והחלת הפרוטקטורט הבריטי עליה ב-[[14 בדצמבר]] [[1914]]. תנאי הפרוטקטורט השפילו את הלאומנים מצד אחד והיו מעורפלים ומפיחי תקווה באשר לעתידה של מצרים מצד שני. התקווה באשר לעתידה של מצרים שניתנה כפיצוי על ההשפלות, לא נשכחה והמשיכה לפעם בלבבות המצרים לאורך כל שנות המאבק לעצמאותם.

בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל [[אדמונד אלנבי]] במקום סר [[רג'ינלד וינגייט]], אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של [[ג'ורג' נתניאל קרזון|הלורד קרזון]], שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-[[2 באפריל]] אשר נמשכה שלושה ימים. ב-[[7 באפריל]], ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה) שהקימו ראשי המחאה. יש לציין, כי

מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות, והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.