הליטורגיה הקדושה – הבדלי גרסאות

הליטורגיה, ב[[הכנסייהנצרות האורתודוקסיתאורתודוקסית|כנסייה האורתודוקסית]] וב[[כנסיותנצרות מזרחית אוריינטליותקדומה|כנסיות האוריינטליות]], היא טקס מקביל, עם שינויים קלים, ל[[מיסה]] ה[[הכנסייה הקתולית|קתולית]]. הטקס בנוי על בציעת ה[[לחם]] לשם האכלת המשתתפים וגמיעה סמלית מה[[יין]]. על פי אמונת הנוצרים האורתודוקסים, בעת טקס הליטורגיה הקדושה הלחם והיין הופכים לבשרו ולדמו של ישו, אף על פי שלא משתנה צורתם, בתהליך המכונה [[טרנסובסטנציהטרנסובסטנציאציה|טרנסובסטנצאציה]]. הטקס מאזכר את [[הסעודה האחרונה]] של ישו ותלמידיו/, מפיצי בשורתו.

[[חוקרמחקר|חוקרים]] קושרים את [[הסעודה האחרונה]] של ישו וטקס האוכריסטיה ב[[המאה הראשונהה-1|מאה הראשונה]] לספירה, ל[[קידוש]] ול[[ליל הסדר]] במסורת היהודית.

בליטורגיה מקובל להשתמש בלחם [[חיטה|חיטים]]. על פי [[בשורות|הבשורות]] של [[הבשורה על-פי מתי|מתי]], [[הבשורה על-פי מרקוס|מרקוס]] ו[[הבשורה על-פי לוקאס|לוקאס]], הסעודה האחרונה התרחשה בעת [[פסח|חג הפסח]], לכן מדובר ב[[מצה|לחם שלא החמיץ]], אולם על פי [[הבשורה על-פי יוחנן]] התרחשה הסעודה לפני חג הפסח, לכן מדובר ב[[חמץ|לחם שהחמיץ]]. בהתחלה נהגו כל הזרמים, פרט ל{{ה|כנסייה הארמנית}}, להשתמש בלחם שהחמיץ והומלח. [[הכנסייה האפוסטולית הארמנית|הכנסייה הארמנית]] השתמשה בלחם שלא החמיץ ולא נאפה. [[נצרות קופטית|הכנסייה הקופטית]] השתמשה בלחם שהחמיץ, אך לא הומלח. ב[[המאה ה-6|מאה השישית]] [[הכנסייה המרוניתהמארונית]] קיבלה את מנהג הלחם הארמני ובהמשך בין [[המאה ה-8|המאה השמינית]] ובין [[המאה ה-12]] עבר המנהג גם למערב.