גירוש פעילי החמאס ללבנון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 25:
החלטת הגירוש ופסיקת בג"ץ המכשירה אותה זכו לביקורות נוקבת בשני מישורים, העקרוני והמעשי.
 
'''מבחינה משפטית-מוסרית''' טוענים המבקרים{{הערה|1=הכוללים בין השאר, את שר המשפטים, פרקליטת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים ושלושה שופטי ביהמ"ש העליון.}} כי גירוש בני אדם ממולדתם הינוהיא פעולה קיצונית האסורה לפי [[אמנת ז'נבה הרביעית]], וכי יש להשתמש בו רק כאמצעי אחרון לאחר שמוצו כל שאר האפשרויות. זאת ועוד, הגירוש בוצע שלא על פי אישום אישי בביצוע פשע כלשהו, כך שהגירוש מהווה לטענתם [[ענישה קולקטיבית]] האסורה כשלעצמה גם היא באמנת ז'נבה. הטיעון הזה נתמך על ידי החלטה 799 של [[מועצת הביטחון]] מה־[[18 בדצמבר]].
 
הספר "כבודו", שהוא [[ביוגרפיה]] של אהרן ברק, מסכם פרשה זו במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי."{{הערה|1=נעמי לויצקי, '''כבודו''', עמ' 182.}} <br>ברק עצמו התחרט מאוחר יותר על התנהלותו בפרשה. שמגר המשיך לדבוק בעמדתו כי החלטת הגירוש הייתה חוקית, ולדבריו אם הדבר היה תלוי בו, אפילו לא היה מוציא בזמנו את צו המניעה הזמני.